על "דָּוִד" של דונַטלו

                                   

כמובן, הַבָּעוֹת הנַערוּת הנשית-גברית שלו והמסתורין המסוים רחבות כל-כך, מתפשטות כל-כך, אבל זה לא הכֹל, כי ההבעות האלו רוטטות קצת, כמעט מפרפרות בתוך הגבולות הרַכִּים מאד שלהן.             

אילו היה גוף חי היתה בו רַכּות הבטן, המתניים, אבל הוא לא זקוק לרכות הזאת של הבָּשָֹר, כי הוא סומך על רַכּוּת גבולות ההבעוֹת, על ההתמוגגות שלהן זו אל זו, ועל כך שהן אינן נעלמות בתוך ההתמוגגות, שהן שומרות על אזורי המרכז שלהן, כמו שגוף שומר על תכונותיו. 

כשדיברנו השבוע על "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ", תיארתי לי את הדמיון של אדם לאלוהים, אבל גם את ההִתפשטוּת של אדם בתוך הדמיון הזה. הפֶּסֶל "דוד" של דונטלו הוא הצֶלֶם המתפשט מאד בתוך הדמיון הרַךְ לַנער ה"אַדְמוֹנִי, עִם-יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי", שאמר "נָעַמְתָּ לִּי  מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי, מֵאַהֲבַת נָשִׁים", ושניצח את גולית, וגם כנראה לנער איטלקי כלשהו, ולפסלים אחרים, שקדמו לו. הוא מפרפר בתוך הדמיון הרך, ואינו מרשה לנו להגדיר לגמרי את גדרות הדמיון.

הברונזה הקשה לא מפריעה לו. האור הזורם על משטחיה כמעט עוזר לו  לחמוק מן ההגדרות שלנו. 

ועוד דבר, על הִתפשטוּת הצֶלֶם אצל מיכלאנג'לו. נדמה שמיכלאנג'לו חתר אל עַמקוּת הדמיון לבָּשָֹר ולדם, ולא אל רֶטֶט ההבעות הרבות, ושהפסלים שלו  מתפשטים ומתרחבים כך, גם אל מה שהגוף החי עצמו אינו משיג, ואל ההרגשה שגופניוּת הפֶּסֶל יכולה להציג גם את התודעה ואת הנפש.  

ובעצם, החתירה של הפסלים שלו אל עומק ה"בשֹר" היא כה נחרצת, כמעט קשה, ואינה יכולה לפנות אל רִמְזֵי ההבעות האחרות. כשהיא גמורה ושלמה היא נראֵית גם בפני השטח שלהם, עם כל עומקה, עם כל השכבות שאליהן הגיעה, כמעט כאילו דבר אינו נסתר בה.      

עוד קצת על תכלית היומן

                     

בטיסה לפירנצה אנחנו מתעכבים על המסלול. אני חושבת שוב על יומן הספינה  של קפטן קוּק, שיש לו תכלית ידועה, ועל שאלת תכלית יומנים אחרים. 

בגלל היציאה המאוחרת של הטיסה אני חושבת גם על היציאה לדרך של ה"אנדוור", ועל  מידת אורך-הרוח שהיתה בה. 

מרחקים עצומים וימים רַבּים עמדו להיות מתוארים ביומן ההוא, ואף על פי שהתכלית הראשונה של היומן היתה כנראה המעקב אחר ניווט הספינה ותיאור הדברים הנגלים במסע, נדמה שתכלית אחרת, כמעט סמויה, התלוותה ליומן לאורך כל הדרך, ועיקר מראֶהָ נוצר בהצטברוּת האִטית של הדברים הכתובים.       

חלק מהמקומות, מהצמחים ומהחי שהתגלו במסע, היו ידועים לתושבֵי המקומות המתגלים, אבל היו מעֵין עולם חדש לקפטן קוק, לחוקרים, לצַיָּרֵי הטבע שהצטרפו  למסע ולשאר אנשי הספינה, ובהצטברות הכתיבה ביומן היתה כמובן הצטברות הרגשת הגילוי, אבל אני חוזרת לחשוב על הדבר הכמעט סמוי המצטבר שם, שהוא השְפּעַת-המחשבה, הרוח, של כותב היומן, קפטן קוק. נדמה לי שהיומנים האישיים יכולים להרגיש מעין הרגשת רווחה, כשתכלית השפעת-המחשבה והרוח נראית חשובה דיה. רושֶם הים, התנועה של הספינה ואורך-הרוח יכול להירָאות דומה לרושם הדברים המתוארים ביומנים האישיים. הרושֶם מתחיל להיראות כמקור החיים של היומנים.             

בקריאה ביומן של קפטן קוק שנים רבות כל-כך אחרי שנכתב, נראֶה היומן גם כְמה שאיננו מתעמעם במשך הזמן, מפני שהוא כבר כמעט הדבר הערטילאי שהותיר רושֶם  הדברים, שאיננו מאבד מכוחו כאשר הדברים עצמם, שהתגלו במסע, כבר ידועים מאד. 

האם המחשבה על מאות ציורֵי הצמחים של סידני פרקינסון, שצוירו במשך המסע, מגבירה את יופיו של היומן של קפטן קוק, אני חושבת עוד. האם הצער על מותו של סידני פרקיסון בדרך חזרה מגביר את הרושם של היומן כולו? 

והרי רושֶם היומן נהיֶה כמעט חסר גבול. אפשר לדמות אותו קצת למראֵה הים העצום שבו נעה הספינה, למראֵה העננים הרבים המצטברים בקו האופק הרחוק, או לרושֶם מאות הציורים שבספינה, שאין לראותם במבט אחד.   

ועוד משהו, אחר. המחשבות הישנות על "דָּוִד" של דונַטלו לא מִשתנוֹת בראייה החוזרת שלו בפירנצה. גם הצער המסוים על כך שמיכלאנג'לו זנח משהו חשוב כל-כך, שיכול היה להימשך מן הפֶּסֶל הזה אל יצירותיו שלו, לא מִשתנֶה. אולי אחר-כך המחשבות והצער עוד יִתְפְּחוּ קצת. 

                                                           

חוֹבַת הַשִּירָה.

טענה נגד משפטים סתוּמים בשירה, ששמעתי בשיחת אחר-צהרים נינוחה, היתה יכולה להישכח די במהירות אילולא הזכירה לי שוב את חובת השירה והאמנוּת לַסָּתוּם ואת הדברים שאמר י. על קין, שהמשיך את הדבר שאליו נשלח אדם מגַּן- עדן, "לעבוד את האדמה אשר לֻקַּח משם". חובת-התולָדוֹת קראתי לזה, אף על פי שחובת-התולדות מתמלאת מעצם קיומן של התולדות, בהיותן נוצָרות כמעט בצַלְמָם של המוֹלידים, הקודמים להן. אבל קין יצר חובת-תולדות רחבה מאד, שבָּהּ הוא היה נאמן גם לציווי הישן שנאמר לאביו.        

הקשר של חובת-התולדות של קין אל חובת השירה והאמנות לעֲבָרָן ולַסָּתוּם הוא כמעט מובן מאליו, או קצת מפליא. כי כדבר מובן מאליו וידוע, מעצם טבען  משַמרות השירה והאמנות בתוכן את הלא ידוע, הלא מוסבר, הלא נתפשֹ, גם בגלל היותן כמעט צֶלֶם השירה והאמנות שקדמו להן, ובאופן קצת מפליא הן מכירות תמיד בציווי שלא בני-אדם הָגוּ, ומאמינות בנשֹגב, גם כשהן מצהירות על העדפת הארצי. 

והרי גם זה ידוע מאד, והטענה הנינוחה אינה נשכחת לא מפני שהיא מזכירה את כל זה, אלא מפני שהיא מבקשת להכחיד את היקר כל-כך לליבנו, ומעוררת חרדה גדולה.   

                     

                    

            

                             

                     

                     

"התנ"ך בתמונות"

                             

דורה. הגירוש מגן-עדן. 

מישהו השליך השבוע ברחוב את "התנ"ך בתמונות" של דורֶה. כשהסתכלתי  בתחריטים האלה של דורֶה חשבתי שוב על הסיבות השונות לכך שהאמנוּת עוסקת הרבה כל-כך בנושאי התנ"ך, אבל בעיקר חשבתי על כך שהיא נמשכת אל הטקסט הנשאר תמיד קצת סתוּם. כי היא דומָה לו קצת, ונדמה  שיכולתו להישאר תמיד קצת סתום מתאימה כל כך ליכולתה שלה להיות כזאת. אבל היא לא באמת זקוקה ליכולתו זאת.         

אפשר לראות בתחריט "הגירוש מגן-עדן", למשל, שהוא אינו זקוק לכתוב בפרק ג' ב"בראשית" כדי להפליג גם אל מה שיישאר קצת סתום, לא מוסבר. כי הוא שואף רק אל יכולת ההפלגה של פנימיותו שלו.

"ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וָחַי לְעֹלָם. וישלחהו יהוה אלוהים מגן-עדן... ויגרש את האדם...". התחריט של דורֶה אינו יכול להראות את רוב הנאמר בפסוקים האלה, ואת הלא-מוסבר שבהם. הוא גם אינו יכול לשאול מדוע אמר אלוהים "לא תאכל ממנו" רק על עץ הדעת טוב ורע, ואינו יכול לשאול אם הנחש, שאמר לחוָה "לא מוֹת תְּמֻתוּן", ידע יותר ממנה על חיים ועל מוות, ואם הוא ידע על "חי לעולם". ובעצם, הרי התחריט מתרחק מן הפסוקים אל אדם וחוה משלו, אל מלאך אלוהים או אלוהים משלו, אל נופים משלו, ואל השאיפה אל הלא-מוסבר משלו. 

הפנייה של האמנות אל הטקסט הנשאר קצת סתוּם נראית פתאֹם לא מסַפקת. אמנם היא יכולה לקבל ממנו את השראַת הנושאים, הרעיונות, הדמויות, הדיאלוגים, הפירושים, אבל היא לא יכולה לקבל ממנו את הדבר המושך אותה מאד, את הסתוּם הכמעט אין-סופי, שכל הפירושים והמדרשים אינם מכַלים אותו.                  

הטענה אודות הדקדוק העברי...

הטענה ב"נשים ומִלים" שהדקדוק העברי ידוע לשמצה בנטייתו השוביניסטית, שהצורה הזכרית שולטת בו, והצורה הנשית משתרכת בדרך כלל מאחור, נאנקת תחת סיומות נקביות מכבידות, כל אותן "ה"  ו"ת" נוספות, ושאם יש גבר אחד בקבוצה של אלף נשים, יהיו כינויי הגוף והפעל בזכר, ושהמקרא ולשונו פטריארכליים כמעט מאין כמותם, היא טענה קצת מציקה. או מבלבלת. כמו   בשֹיחת-אחר-צהרים נינוחה היא אינה מחויבת להציג את כלל אופיו של הדקדוק, היא קוראת לצורה דקדוקית [צורת נקבה] "הצורה הנשית", ומתארת את סיומות "ה" ו"ת" כמכבידות. 

בדרכה זו שלה, נדמה שהיא מצליחה בעניין הגבר האחד בקבוצה של אלף נשים, אבל היא זונחת את ההיפוך של זה. והרי הנשים זוכות להיות מתוארות בכינויים ובתארים במין נקבה ובמין זכר, ואילו הגברים מתוארים רק בכינויים ובתארים במין זכר. אבל בעיקר היא זונחת את המבט הגדול על עשרות-אלפי שמות-העצם של השפה, שהם כולם בזכר או בנקבה [או בשניהם], שהם כולם בצוּרַת-זכר או בצוּרַת-נקבה, ושאין  הבדלים בכללי-הדקדוק שלהם, ושקשה לראות הבדלי חשיבוּת ביניהם [אף על פי שיש להם העניין ההוא של מִלה בזכר בקבוצה של אלף מִלים בנקבה]. 

כמה קשה ללמוד מן הטענה הנינוחה אם מִלים כגון יַבָּשָה, אדָמָה, תּוֹלָדָה, מחשָבָה, הַפְשָטָה, הַכָּרָה, הַגְדָּרָה, תְּמוּנָה, חָכְמָה,  דְּרָשָה, יִרְאָה, חֲטָאָה, תּוֹעֵבָה, יַבֶּשֶת, תִּפְאֶרֶת, כּוֹתֶרֶת, דַּעַת, חַטָּאת, עם כל סיומות ה"ה" ו"ת" שלהן, אכן משֹתרכות מאחור. וכמובן, גם קשה כל-כך לדעת אם הן נאנקות תחת הסיומות, או דווקא שֹמֵחות על סיומות ה"ה", הנפתחות כמו חלונות גדולים.                                         

                                         

          

הסתכלות ברישומים ישנים

 הִסתכלוּת ברישומים ישָנים מאד, מימֵי-סוף-הלימודים. הצער הפתאומי על פגמים שלא תוקנו, והשִֹמחה הפתאומית בגלל כמה קווים מעוררי-תקווה לעתיד, לא חשובים. אבל חשובים השִֹמחה והצער על משהו הנראֶה כתכונה לא משתנָה של הרישומים.                  

השֹמחה על התמדת התכונה, על יכולתה להוביל את הרישומים אל ההִתפתחוּת המאוחרת יותר, והצער על המִגבלה שיוצרת ההתמדה הזאת, לא מבטלים זה את זה.                         

 כדבר מובן מאליו, אני חושבת, חותרים אחר-כך הרישומים אל ההבעות שלהם בתוך המִגבלה הנמצאת בעומק יישותם. כמו האישיות היוצרת אותם.                                                           

 הם שואפים כל-כך להתרחק מן האישיות היוצרת אותם, אבל הם לא מצליחים להתרחק  ממנה מאד. הם, כנראה, רק יוכלו להרחיב מאד את יכולתם להיות גם רושֶם, הרושֶם הכמעט חולף של הרעיונות, לצד ההצגה השְּלֵמָה של הרעיונות. 
                                           
                                         

    

                                               

"רֹשֶם, תוצְאוֹת הַשְפָּעָה...

[הגדרה מס' חמש של "רִשּוּם" במִלון אבן שושן: "רֹשֶם, תוצְאוֹת הַשְפָּעָה: "דֵּעוֹת היו להם ונִשארו רִשּוּמֵיהֶם חֲקוּקים בדִמיוֹנָם" [מורה נבוכים ב' לח]".] 

הדיון של הביאנלה הארצית החמישית לרישום במהותו של הרישום הזכיר לי את המחשבה על הרצונות המנוגדים של הרישום. בעת ובעונה אחת רוצה הרישום להציג את הרעיונות, ולהציג את רישוּמָם הכמעט חולף של הרעיונות. 

הרצונות המנוגדים האלה קיימים בכל צורותיו של הרישום, על הנייר, על המצעים האחרים, בחומרים השונים ובכל הופעותיו, ואינם מוותרים על עמדתם, והרי הם נִשמת-הרישום. אִתם הוא מגיע אל שֹיאו, שבו הוא מציג את הברור, הנחרץ, הכמעט סופי, ואת כמעט-צל-הרעיונות, את הרֹשֶם שהשאירו הרעיונות.   

לפעמים נדמה שרישומים מסוימים מדגישים באופן גלוי את הניגודים האלה, כמו למשל רישומים מסוימים של ג'וזף בויס הנעים בין נחרצוּת הקווים ובין כמעט התפוֹגגוּת שלהם, אבל בעצם הרישומים אינם זקוקים לניגודי-הקווים כדי לקיים את הניגודים שבמהותם. [אצל בויס מבטאת התנועה בין הקווים המנוגדים בעיקר את התנועה בין השאיפה למחשבה מדעית ובין האמונה ביצירתה של הִלה מעל הכל].

ולפעמים נדמה שרישומים מסוימים מדגישים מאד אחד מן הרצונות המנוגדים, כמו  רישומים ריאליסטיים מסוימים, כשנדמה שהצגת הרעיון הריאליסטי באופן כה מוחלט היא העיקר בהם, אבל גם אז, בעצם, מבטא הרישום בעת ובעונה אחת את הרעיון הריאליסטי ואת רישומו, את רֹשֶם-הרעיון, שהוא כמו תלוי ועומד באוויר,  וכמו רישומי הסנגווין, למשל, כשנדמה שהם שואפים להציג באופן כמעט מוחשי את חומר-החיים, הדם, אבל גם שומרים על הרצון האחר, להציג את רֹשֶם רעיון הדם. כך יכולים גם עלי-האלון של ליאונרדו דה וינצ'י להציג את רֹשֶם חומר החיים, הדם, כמין השפעה נמשכת.  

ועכשיו, גם רישומי חוטי התיל, הפלסטיק, הקרנות האור והוידיאו, שומרים את הרצונות המנוגדים, ומנסים להיות בעת ובעונה אחת מבַטְּאֵי הרעיונות ורושמם ה"אוורירי" של הרעיונות, או כמעט צלליהם. 

[חלק הפסוק מ"מורה נבוכים" המצוטט במִלון אבן שושן הוא מתוך דיון בנושא הנבואה, ובאלה שאין להם תפיסות שִֹכליוֹת כלל ולא חוכמה, אלא דִמיונות וסברות בלבד. 

 הרישום כמובן לא קשור בנבואה, אבל הוא זקוק לתפיסות השֹכליות ולדמיונות.]