טענה נגד משפטים סתוּמים בשירה, ששמעתי בשיחת אחר-צהרים נינוחה, היתה יכולה להישכח די במהירות אילולא הזכירה לי שוב את חובת השירה והאמנוּת לַסָּתוּם ואת הדברים שאמר י. על קין, שהמשיך את הדבר שאליו נשלח אדם מגַּן- עדן, "לעבוד את האדמה אשר לֻקַּח משם". חובת-התולָדוֹת קראתי לזה, אף על פי שחובת-התולדות מתמלאת מעצם קיומן של התולדות, בהיותן נוצָרות כמעט בצַלְמָם של המוֹלידים, הקודמים להן. אבל קין יצר חובת-תולדות רחבה מאד, שבָּהּ הוא היה נאמן גם לציווי הישן שנאמר לאביו.
הקשר של חובת-התולדות של קין אל חובת השירה והאמנות לעֲבָרָן ולַסָּתוּם הוא כמעט מובן מאליו, או קצת מפליא. כי כדבר מובן מאליו וידוע, מעצם טבען משַמרות השירה והאמנות בתוכן את הלא ידוע, הלא מוסבר, הלא נתפשֹ, גם בגלל היותן כמעט צֶלֶם השירה והאמנות שקדמו להן, ובאופן קצת מפליא הן מכירות תמיד בציווי שלא בני-אדם הָגוּ, ומאמינות בנשֹגב, גם כשהן מצהירות על העדפת הארצי.
והרי גם זה ידוע מאד, והטענה הנינוחה אינה נשכחת לא מפני שהיא מזכירה את כל זה, אלא מפני שהיא מבקשת להכחיד את היקר כל-כך לליבנו, ומעוררת חרדה גדולה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה