הִסתכלוּת ברישומים ישָנים
מאד, מימֵי-סוף-הלימודים. הצער הפתאומי על פגמים שלא תוקנו, והשִֹמחה הפתאומית בגלל כמה
קווים מעוררי-תקווה לעתיד, לא חשובים. אבל חשובים השִֹמחה והצער על משהו הנראֶה כתכונה לא משתנָה של הרישומים.
השֹמחה על התמדת התכונה, על יכולתה
להוביל את הרישומים אל ההִתפתחוּת המאוחרת יותר, והצער על המִגבלה שיוצרת ההתמדה
הזאת, לא מבטלים זה את זה.
כדבר מובן מאליו, אני חושבת, חותרים אחר-כך הרישומים
אל ההבעות שלהם בתוך המִגבלה הנמצאת בעומק יישותם. כמו האישיות היוצרת אותם.
הם שואפים כל-כך להתרחק מן האישיות היוצרת אותם, אבל הם לא מצליחים להתרחק ממנה מאד. הם, כנראה, רק יוכלו להרחיב מאד את יכולתם
להיות גם רושֶם, הרושֶם הכמעט חולף של הרעיונות, לצד ההצגה השְּלֵמָה של הרעיונות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה