בטיסה לפירנצה אנחנו מתעכבים על המסלול. אני חושבת שוב על יומן הספינה של קפטן קוּק, שיש לו תכלית ידועה, ועל שאלת תכלית יומנים אחרים.
בגלל היציאה המאוחרת של הטיסה אני חושבת גם על היציאה לדרך של ה"אנדוור", ועל מידת אורך-הרוח שהיתה בה.
מרחקים עצומים וימים רַבּים עמדו להיות מתוארים ביומן ההוא, ואף על פי שהתכלית הראשונה של היומן היתה כנראה המעקב אחר ניווט הספינה ותיאור הדברים הנגלים במסע, נדמה שתכלית אחרת, כמעט סמויה, התלוותה ליומן לאורך כל הדרך, ועיקר מראֶהָ נוצר בהצטברוּת האִטית של הדברים הכתובים.
חלק מהמקומות, מהצמחים ומהחי שהתגלו במסע, היו ידועים לתושבֵי המקומות המתגלים, אבל היו מעֵין עולם חדש לקפטן קוק, לחוקרים, לצַיָּרֵי הטבע שהצטרפו למסע ולשאר אנשי הספינה, ובהצטברות הכתיבה ביומן היתה כמובן הצטברות הרגשת הגילוי, אבל אני חוזרת לחשוב על הדבר הכמעט סמוי המצטבר שם, שהוא השְפּעַת-המחשבה, הרוח, של כותב היומן, קפטן קוק. נדמה לי שהיומנים האישיים יכולים להרגיש מעין הרגשת רווחה, כשתכלית השפעת-המחשבה והרוח נראית חשובה דיה. רושֶם הים, התנועה של הספינה ואורך-הרוח יכול להירָאות דומה לרושם הדברים המתוארים ביומנים האישיים. הרושֶם מתחיל להיראות כמקור החיים של היומנים.
בקריאה ביומן של קפטן קוק שנים רבות כל-כך אחרי שנכתב, נראֶה היומן גם כְמה שאיננו מתעמעם במשך הזמן, מפני שהוא כבר כמעט הדבר הערטילאי שהותיר רושֶם הדברים, שאיננו מאבד מכוחו כאשר הדברים עצמם, שהתגלו במסע, כבר ידועים מאד.
האם המחשבה על מאות ציורֵי הצמחים של סידני פרקינסון, שצוירו במשך המסע, מגבירה את יופיו של היומן של קפטן קוק, אני חושבת עוד. האם הצער על מותו של סידני פרקיסון בדרך חזרה מגביר את הרושם של היומן כולו?
והרי רושֶם היומן נהיֶה כמעט חסר גבול. אפשר לדמות אותו קצת למראֵה הים העצום שבו נעה הספינה, למראֵה העננים הרבים המצטברים בקו האופק הרחוק, או לרושֶם מאות הציורים שבספינה, שאין לראותם במבט אחד.
ועוד משהו, אחר. המחשבות הישנות על "דָּוִד" של דונַטלו לא מִשתנוֹת בראייה החוזרת שלו בפירנצה. גם הצער המסוים על כך שמיכלאנג'לו זנח משהו חשוב כל-כך, שיכול היה להימשך מן הפֶּסֶל הזה אל יצירותיו שלו, לא מִשתנֶה. אולי אחר-כך המחשבות והצער עוד יִתְפְּחוּ קצת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה