הטענה ב"נשים ומִלים" שהדקדוק העברי ידוע לשמצה בנטייתו השוביניסטית, שהצורה הזכרית שולטת בו, והצורה הנשית משתרכת בדרך כלל מאחור, נאנקת תחת סיומות נקביות מכבידות, כל אותן "ה" ו"ת" נוספות, ושאם יש גבר אחד בקבוצה של אלף נשים, יהיו כינויי הגוף והפעל בזכר, ושהמקרא ולשונו פטריארכליים כמעט מאין כמותם, היא טענה קצת מציקה. או מבלבלת. כמו בשֹיחת-אחר-צהרים נינוחה היא אינה מחויבת להציג את כלל אופיו של הדקדוק, היא קוראת לצורה דקדוקית [צורת נקבה] "הצורה הנשית", ומתארת את סיומות "ה" ו"ת" כמכבידות.
בדרכה זו שלה, נדמה שהיא מצליחה בעניין הגבר האחד בקבוצה של אלף נשים, אבל היא זונחת את ההיפוך של זה. והרי הנשים זוכות להיות מתוארות בכינויים ובתארים במין נקבה ובמין זכר, ואילו הגברים מתוארים רק בכינויים ובתארים במין זכר. אבל בעיקר היא זונחת את המבט הגדול על עשרות-אלפי שמות-העצם של השפה, שהם כולם בזכר או בנקבה [או בשניהם], שהם כולם בצוּרַת-זכר או בצוּרַת-נקבה, ושאין הבדלים בכללי-הדקדוק שלהם, ושקשה לראות הבדלי חשיבוּת ביניהם [אף על פי שיש להם העניין ההוא של מִלה בזכר בקבוצה של אלף מִלים בנקבה].
כמה קשה ללמוד מן הטענה הנינוחה אם מִלים כגון יַבָּשָה, אדָמָה, תּוֹלָדָה, מחשָבָה, הַפְשָטָה, הַכָּרָה, הַגְדָּרָה, תְּמוּנָה, חָכְמָה, דְּרָשָה, יִרְאָה, חֲטָאָה, תּוֹעֵבָה, יַבֶּשֶת, תִּפְאֶרֶת, כּוֹתֶרֶת, דַּעַת, חַטָּאת, עם כל סיומות ה"ה" ו"ת" שלהן, אכן משֹתרכות מאחור. וכמובן, גם קשה כל-כך לדעת אם הן נאנקות תחת הסיומות, או דווקא שֹמֵחות על סיומות ה"ה", הנפתחות כמו חלונות גדולים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה