משהו על המטמורפוזה המזעזעת.

"וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר, וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה; וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן-הַיְאֹר, וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת." [שמות, ד']

"וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם." [שמות, ז']

דיברתי אתמול עם ר. על המטמורפוזה של הִשתנוּת המַיִם לְדָם. דיברנו על כך שהמטמורפוזה הזאת מזעזעת אותנו כנראה מפני שהיא מערערת את הגבול בין הגוף ובין העולם המקיף אותו, ומערערת את ההבדל בין החיים והמוות, כשהדם מופיע מחוץ לגופים החיים, ואיננו יודעים אם הוא חומר-החיים או שייך למוות.       

 תיארנו לנו שהדם המופיע ביְאוֹר הוא כמו הדם העוזב את הגוף כשזה נִפרץ לגמרי. אף על פי שהוא מאבד את כוח החיים שלו בעוזבו את הגוף, הרי בהִתפשטותו בַּיְאוֹר הוא נראֶה כבעל חיוניוּת מסוימת, אחרת, וזרה. הדם הזָר נִגלֶה אז לעינינו כמו שנגלֶה מַעֲבָרָם של חומרֵי-הגוף מן החיים אל המוות, אבל הוא שומר את מצב המעבר.           

דיברנו על כך שהופעתו של הדם ביאור יכולה גם להזכיר לנו קצת את הִתגלוּת חומריהם הפנימיים של הגוּפים פשוּטֵי-הָעוֹר בתערוכה "עולמות הגוף". מפני שהגופים פשוטי-העור בתערוכה הם גופים מתים, מודגש בהם מאד המעבר של חומרי-הגוף הפנימיים מהיותם בעלי-תפקיד להיותם נטולי-תפקיד. גם הדם ביאור הוא בעצם חסר תפקיד. הוא החומר הפרוּץ, העומד להתקלקל, והנִגלֶה לעינינו כמו שנגלים האיברים והחומרים של הגופים שעורם נִפשט.

דיברנו גם על המטמורפוזות שבהן החיים נהפכים לדוממים, אבל המעבר מן החיים אל הדוממים נראָה לנו כמעט מובן בתוך האפשרויות של הטבע המתואר, בזמן שהדם המתפשט מחוץ לגופים החיים וממלא את הארץ, נשאר כמעט לא נתפשֹ. 

היה נדמה לנו שהמטמורפוזה של הִשתנוּת מֵי-היאור לדם מבקשת ליצור תמונה  בלתי-נתפשֹת של מרחבֵי-הדם, וכך היא תוכל לחזור ולהטריד אותנו.

דיברנו קצת גם על הפֶּסֶל המטריד "אדוננו פְּשוּט-הָעוֹר", כי אף על פי שדמות הכהן בו איננה מופשטת מעוֹרָהּ אלא רק עוטָה עליה את עור הקורבן, נדמה, בגלל הצבע האדום של חלקי-הגוף החשופים, שהופשטו חלקים מעורהּ שלה. נדמה שבחלקֵי-הגוף האדומים שלה היא נִפערת כמו הגופים בתערוכת "עולמות הגוף". ואולי העור שהיא עוטה כדי להעביר לאל את הכוח שבעור, הוא גם עוד שומר של ההַבְדָּלָה בין הגוף ובין מה שאינו הגוף.   

                                           

הפסל האצטקי "אדוננו פשוט העור". מכסיקו. 

     

וַיַשְלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָש. הופעה של פָּנִים וכלי עִם פירות. מטמורפוזות.

[ויאמר אליו יהוה, מה זה בידֶךָ ויאמר, מַטֶּה. ויאמר השליכהו ארצה, וַיַשְלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָש...]

 נדמה שבהשוואה למטמורפוזות שתיאר אובידיוס  המטמורפוזה של הִשתנוּת המַטֶּה לְנָחָש מוגבלת קצת, בגלל הדמיון של צורת הנחש לצורת המַטֶּה.  

אבל המטמורפוזה הזאת, של המַטֶּה הנהיֶה לנָחָש, אינה דומה בעצם לאלו שתיאר אובידיוס, המתפשטות בכל הטבע המתואר, ושיש בהן  ההִשתנויוֹת הכמעט לא-מוגבלות של צורות החיים, של הדוממים ושל האֵלים. חשבתי שהיא דומה קצת למטמורפוזה בציור של דאלי "הופעה של פָּנים וכלי עם פירות על חוף ". גם בציור של דאלי אפשר לראות מעין רצף של צורות קיים מראש, והפיכת עמוד הבסיס של הכלי לאף, שמתחתיו הפה והסנטר, בעצם איננה מפתיעה מאד. שְֹפַת- הציור הסוריאליסטי של דאלי, בדומה לשֹפת-החלום, כנראה זקוקה לקִרבה ולקשר מסוימים בין הדברים כאשר היא מרחיקה אותם מן ההיגיון של המציאות. ובעצם, הרי היא זקוקה לקשרים הרבים שיוצרת התודעה [או שיוצר תת-המודע], ושיוצר הדמיון, ובתוכם יכולה המטמורפוזה הנוצרת להתפשט ולהתרחב.       

כך עושה גם המטמורפוזה של המַטֶּה הנהיֶה לנחש. היא איננה מעוניינת להיות שייכת לתיאורֵי ההִשתנויוֹת הרַבּוֹת של צורות החיים והדוממים, אלא היא מעוניינת להשתייך לתיאורֵי קִשְרֵי-המחשבה והתודעה, והַקִּרְבָה הרַבָּה. בשיחה על "וַיַשְלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָש" דיבר י. על הקשר בין הנחש באוֹת שנתן אלוהים למשה ובין הנחש בגן-עדן ב"בראשית". אף על פי שהמעבר מן המַטֶּה אל הנחש נראֶה מוגבל קצת בגלל קִרבת הצורה ביניהם, הרי הוא בעיקר המעבר שצריכים לעבור המחשבה, הדמיון והזיכרון, המוטרד על-ידי הצורך להבין עוד דמותו של הנחש בגן-עדן ב"בראשית".

                                      

Apparition of Face and Fruit Dish on a Beach 1938 דאלי

                                                    

"ארנבת ביער" ודירר.

                                                 

[1585] "A Hare in the Forest", הנס הופמן. 

באתר של מוזיאון גֶטִי מוצג צילום הציור "ארנבת ביער" [1585] של הנס הופמן, ונכתב שם שהצמחים המצוירים בו, בתוך חלקת היער המצוירת, לא יכלו להתקיים יחדיו בטבע, ושהופמן צירף יחדיו לימוד של פרטים שונים מן הטבע.

גם בציורים בוטניים מופיעים לעִתים יחדיו פרטים שלא יוכלו להיות יחדיו באותו זמן בצמחים שבטבע, כמו הפריחה והפרי. אבל הציור הזה של הופמן, שעוסק  בלימוד הטבע אף על פי שאינו ציור בוטני, נראה כמו ציור "מבוים", לא רק למען הצירוף הלא-ריאליסטי של הצמחים המצוירים, אלא גם למען יְפִי האמנוּת. בהיותו מבוים כל-כך הוא נראה קצת כמו ציור אגדה. 

הופמן העתיק מציוריו של דירֶר, וגם הושפע מהם, וכשאני מתבוננת בציור הזה שלו, נדמה לי שבגלל הדיוק הרב של דירר [כמו ב"כברת האחו הגדולה"] נמשך  הופמן אל חקירה מדויקת של הטבע בציור, בזמן שבגלל יופיו הרב כל-כך של הציור של דירר הוא סטה  אל התיאור הקצת דמיוני של נוף היער, עם הארנבת.     

הוא גם לא השיג מה שהשיגו ציורי טבע דומם עם פרחים מהמאות השבע-עשרה,  השמונֶה-עשרה והתשע-עשרה, שגם בהם צוירו יחדיו פרטים רבים שלא יכלו להיות יחדיו באותו זמן במציאות. גם בהם נלמדו הפרחים היטב, אבל הם בחרו בעיקר במטרותיה של האמנות. 

ובכל זאת, העיקר כאן בעינַי הוא הידיעה על הַשְפָּעַת דירר, ואף על פי שההשפעה עוברת כאן מין סילוף, אני נמשכת להביט בה. ייתכן שבלעדיה לא הייתי מביטה בציור של הופמן. 

ופתאם גם נדמה לי שהופמן עשה דבר קצת דומה למה שעושָה לעתים האמנוּת העכשווית, כשהיא מציגה מחדש ובמעֵין הערצה מחודשת תִּפְאֶרֶת מסוימת של אמנוּת מן העבר, כשלצַד ההערצה היא גם סוטָה לעתים אל מניירה מסוימת, שלה. הופמן סטה אל מניירה משלו, ואפילו הארנבת הגדולה, המצוירת לכאורה ברוּחַ הארנבת של דירר, נראית קצת כמו הפתעת-חַג בתוך הצמחים הפזורים על האדמה. 

[אולי הפיזור הזה שלהם אינו קשור רק בלימוד הפרטים הבוטניים השונים, אלא הוא שומר גם משהו מרוּחַ ציורי-גנים מימי-הביניים, שבהם רעיון הגַן ומידת חשיבותם של הצמחים המצוירים בו גברו על רעיון הפרספקטיבה. הדגשת צמחים מסוימים בַציור גברה על הצורך בהצגת יחסֵי-הגודל של הצמחים שבמציאות].

                                                       

דירר. כברת האחו הגדולה. [     from the Albertina]

בשיחה שלנו על חזי לסקלי

בשיחה שלנו על חזי לסקלי דיברנו רק קצת על ההשפעה של השירה של פאול צלאן על השירה של חזי לסקלי, והרי היא היתה כה ברורה בעינינו עד שכמעט לא היינו צריכות לדבר עליה, אבל היינו צריכות לדבר על היופי שבגילויֵי השירה של צלאן בתוך זו של חזי לסקלי. 

כמובן, גם בגילויים אחרים של יצירות אמנות בתוך יצירות אמנות אחרות, או בהִתמשכוּתָן זו אל זו, ראינו את היופי הזה, אבל רצינו לחשוב דווקא על הדמיון המסוים של גילויֵי שירת צלאן בשירת חזי לסקלי לגילויי הצמחים בתוך צמחים אחרים  -  לגילויי האיריסים בתוך סייפנֵי-התבואה העדינים, לגילויי הנוריות והכלניות בתוך הדמומיוֹת. ובעצם, רצינו לראות את הדמיון של יְפִי- גילויי השירה האחת באחרת ליְפִי-גילויי הצמחים בצמחים אחרים. כך נהיו בעינינו גילויי השירה האחת באחרת כגילויי הטבע. משפחות, מינים וזנים חייבו את הצמחים ואת היצירות להתגלות שוב, בהִתגלויוֹת חלקיות.      

יכולנו לראות כך את הופעת בֹּהַק הנוריות בדמומיות, את מראֵה עֲלֵי-הכותרת  של פִּרְחֵי-הַזַּיִת הלבנים הקטנים בפרחי-היסמין, את גילוי "... יש/ אבן בַמים ומעגל/ומעל לַמַּיִם מִלָּה/המקיפה את האבן במעגל" של פאול צלאן בשירת חזי לסקלי.  

לא הבנו לגמרי את היופי שבהִתגלויות, אבל רִגשותינו סמכו על חובתן של ההִתגלויות להופיע שוב ושוב.  

  

[  "אגרטל: אני חור מקֻשט 

ידידו של 

השֻלחן שהוא בּוֹר מֻסוֶה

אשר

לתוכו אנו משליכים את מזונותינו וחפצינו המנֻמָּסים.

לטוּליפּ האָדֹם שֹפה משלו.

לטוליפ הלבן שֹפה משלו.

לטוליפ הסגֹל שֹפה משלו..." מתוך "חורים וידיות. פואמה". חזי לסקלי].

[הציטוט של צלאן הוא מתוך "שמעתי אומרים" בתרגום שמעון זנדבנק]

                                                         

איריס. משפחת האירוסיים.

סיפן התבואה. משפחת האירוסיים.
מגדיר הצמחים של זהרי מתאר את פרחי האיריס כנכונים, ואת עליו כדמויי סרגל או כדמויי חרב.
פרחי סיפן התבואה אינם נכונים כמו פרחי האיריס, והצמחים כולם נראים קצת כצלליות עדינות בשדות התבואה,
אבל הם נושאים את השם המבטא את מראה החרב. 

  

עוד על פייסבוק הנפָשוֹת הַמֵּתוֹת

• קראתי שסקוט פיצג'רלד והמינגווי שיתפו בדפי הפייסבוק שלהם אותו קישור. נזכרתי ב"האיש תחת תאנתו טִלפן לאיש תחת גפנו" של יהודה עמיחי, ולא  ידעתי לגמרי מדוע נזכרתי.  אמנם עמיחי כתב על מעֵין אחרית הימים, אבל לא על כך חשבתי.   
  

  בכל אופן, חשבתי שוב על החשיבות של ערטילאיות הדמויות של האמנוּת ושל הסִפרוּת, ועל חשיבות הערטילאיות של סקוט פיצג'רלד והמינגווי בפייסבוק. 

  ישראל דיבר השבוע על המדרש על אודות כי תבואו אל הארץ ונטעתם, שנאמר בו "אף אתם נטעו לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן, ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים......אמר הקב"ה לישראל למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם [בראשית ב ח]". 

  ישראל  אמר שבהשוואה שעושה המדרש ["...למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה' אלהים..."] גם אלוהים עתיד למות אחרי שהוא נוטע. בזכות הערטילאיות המסוימת שבמדרש, הדומה לזו שיש בשירה, נהייתה השוואת הנטיעה והמוות של בני-האדם ושל אלהים מקובלת עלינו. 

  כמובן, גם השיתוף שעשו פיצג'רלד והמינגווי נהיֶה מתקבל על הדעת דווקא בזכות הערטילאיות, וגם מתבהר כך הדמיון המסוים בין השיתוף הזה שלהם ובין האיש תחת תאנתו טִלפן לאיש תחת גפנו.          

   עכשיו נדמה שכמו שהשירה יכולה להירָאוֹת אמיתית יותר מכל דבר, כך יכול השיתוף של פייסבוק הנפשות המתות להירָאוֹת אמיתי יותר מכמה שיתופים של הגופים המוחשיים החיים. ואולי בכל זאת הוא מעֵין אחרית הימים המופשטת שלנו, אחרית הימים המופשטת המתוקה שלנו.    

  
    

  
    

    F. Scott Fitzgerald and Ernest Hemingway shared a link.

    

    

• קראתי שסקוט פיצג'רלד והמינגווי שיתפו בדפי הפייסבוק שלהם אותו קישור. נזכרתי ב"האיש תחת תאנתו טִלפן לאיש תחת גפנו" של יהודה עמיחי, ולא  ידעתי לגמרי מדוע נזכרתי.  אמנם עמיחי כתב על מעֵין אחרית הימים, אבל לא על כך חשבתי.  
  

  בכל אופן, חשבתי שוב על החשיבות של ערטילאיות הדמויות של האמנוּת ושל הסִפרוּת, ועל חשיבות הערטילאיות של סקוט פיצג'רלד והמינגווי בפייסבוק. 

  ישראל דיבר השבוע על המדרש על אודות כי תבואו אל הארץ ונטעתם, שנאמר בו "אף אתם נטעו לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן, ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים......אמר הקב"ה לישראל למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם [בראשית ב ח]". 

  ישראל  אמר שבהשוואה שעושה המדרש ["...למדו ממני, כביכול אמר ויטע ה' אלהים..."] גם אלוהים עתיד למות אחרי שהוא נוטע. בזכות הערטילאיות המסוימת שבמדרש, הדומה לזו שיש בשירה, נהייתה השוואת הנטיעה והמוות של בני-האדם ושל אלהים מקובלת עלינו. 

  כמובן, גם השיתוף שעשו פיצג'רלד והמינגווי נהיֶה מתקבל על הדעת דווקא בזכות הערטילאיות, וגם מתבהר כך הדמיון המסוים בין השיתוף הזה שלהם ובין האיש תחת תאנתו טִלפן לאיש תחת גפנו.          

   עכשיו נדמה שכמו שהשירה יכולה להירָאוֹת אמיתית יותר מכל דבר, כך יכול השיתוף של פייסבוק הנפשות המתות להירָאוֹת אמיתי יותר מכמה שיתופים של הגופים המוחשיים החיים. ואולי בכל זאת הוא מעֵין אחרית הימים המופשטת שלנו, אחרית הימים המופשטת המתוקה שלנו.    

  
    

  
    

    F. Scott Fitzgerald and Ernest Hemingway shared a link.

    

    

   
  

פייסבוק הַנְּפָשוֹת המֵּתוֹת.

                                   

עכשיו, כשאנחנו כבר לא חוזים בהִתגלויוֹת של רוחות המֵתים, יכול פייסבוק הנפשות המתות להירָאוֹת סביר כל-כך כשהוא מציע לנו מין חיזיון חדש של המתים, שאין בו רוחות-הרפאים, ואף על פי שהוא יכול להירָאות קצת כניסיון להחייאת המתים, הוא בעצם  הרחבה של הרשת החברתית שלנו בתוך הזמן.     

פייסבוק הנפשות המתות אומר לנו שטולסטוי, דוסטויבסקי, הנרי ג'יימס, סילביה פלאת ואחרים, שאהבנו כה מרחוק, שייכים לרשת החברתית שלנו. הם כמו חיים עכשיו בקרבֵנו. ובכל זאת, עדיין אנו יכולים להמשיך ולחשוב עליהם כמעט באותה פליאָה שבה חשבנו על הסִפרות שכתבו, כי פייסבוק הנפשות המתות מצליח איכשהו לשמור על הרגשת החיזיון. ובעצם, הוא מצליח לומר לנו שהממד הערטילאי המסוים של הרשת גם ישאיר את הנפשות המתות רחוקות דיין, לא חוזרות לתחייה. ובעצם, הוא אומר לנו שהממד הערטילאי המסוים של הרשת הוא הדבר שעליו אנחנו יכולים לסמוך. 

אולי בתמונת הפרופיל של דוסטוייבסקי, שהיא ציור דיוקן שצויר על-ידי וסילי פֶרוב, אפשר לראות איך הערטילאיוּת המסוימת של הרשת נקשרת אל ערטילאיוּת הדיוקן המצויר, ומשכנעת אותנו לחשוב שכוונת פייסבוק הנפשות המתות היא להעמיק אל תוך חזיונות הזמן.           

וסילי פרוב, שחי בשנים 1834-1882, צייר ציורים ריאליסטים. אני מתארת לי שבדף הפייסבוק שלו יופיע גם הציור "בוטַניסט" [Botanist], שבו דמות הבוטַניסט הכורע אל העשבים ואל הצמחים הקטנים, ושכנראה צויר גם מתוך האמונה שערטילאיוּת דמותו של הבוטַניסט תוביל אותו בתוך הזמן אל ההִתגלוּת החוזרת של חשיבותו. אולי במחשבה על הריאליזם שלו חשב פרוב גם על מה שמחוץ לציור - על חקר הצמחים כדבר שלא יעבור מן העולם, ושבתוך התקדמות הזמן יהיה תמיד הגילוי הנמשך של הקשר של בני-האדם עם הצמחים, ושל החיפוש של בני האדם אחר רִגשותיהם שלהם בצמחים ובשמותיהם.    

  

  

ציור בבית-הקברות.

                             

       

                                           

ידידה שלחה לי צילום של ציוּר הקיר בבית-הקברות הנוצרי במושבה הגרמנית בירושלים. בוודאי לא הייתי חוזרת להסתכל בו אילולא היו הסמיכוּת של הציוּר  לַקברים, והגל הגדול המצויר בו הנראֶה כמַכִּיר את הגל של הוקוסאי, מערערים את תמימוּת הציור. 

הציור המתאר את סיפורי המקרא, שאינו שואל ודורש, שאינו מעמיק בתוך הרעיונות, נראֶה פתאֹם כיוצר רעיונות כשהוא עולה מעל הקברים, וכשהוא פונֶה אל הגל הידוע של האמנות היפנית. הציור הלא מפותח, שנדמה שאינו יודע אל מה הגיעה האמנות במשך תולדותיה, מפתיע כל-כך בהזכירו את הגל של הוקוסאי בתוך נושאי המקרא שלו. בגל הגדול של הוקוסאי, כמובן, כבר השתמשו די הרבה, אפילו בשביל קומיקס, אבל כאן הוא מצטרף, כנראה, אל תיאור ימי-הבריאה כאילו נוצר לשם כך. או כמו מתוך אמונה שהוא חיוני כל-כך בתוך שורת הדימויים של תיאור ימי-הבריאה. 

לרגע אני יכולה לחשוב שהדמיון לגל של הוקוסאי הוא מקרי, והרי אין כאן דמיון רב באמת, ואין כאן ניסיון לעקוב אחרי הסגנון של הוקוסאי, ובכל זאת, לא נחלש רושם ההפתעה מהופעת הגל הגדול המַכִּיר את הגל של הוקוסאי בתוך הציור  התמים.            

אבל אולי ההפתעה הגדולה בציור-הקיר היא האופן שבו הוא עולה מאחורי הקברים. קצת קשה לי להבין את ההפתעה הזאת, ואת ההרגשה שהציור הלא מפותח כמעט מִתעלֶה בשל כך אל דרגת האשליה של האמנוּת. 

אולי הוא מצליח לעשות זאת בכך שהוא מציע למתים את מה שיוכל להיראות כחיזיון. לא את הפרחים הנשתלים על הקברים, לא את העציצים המונחים, לא את החפצים האישיים, אלא את מה שאולי יהיה בעיניהם התמונה הגדולה של העולם.    

  

  

http://he.wikipedia.org/wiki/קובץ:The_Great_Wave_off_Kanagawa.jpg