כי הִפלה יהוה חסיד לו, הוציא ובודד את החסיד לו, והחסיד לו הוא מי שיהוה נתן לו חֶסֶד, ואין לדעת למה נעשה החסד [אם יודעים הוא לא חסד]. ונתינת חסד היא הפרת איזון, אמר ישראל בשיחה הזאת, הפרת איזון בין דין וחסד. וכאן אלֹהים הוא המֵפר.
וכשהוא אומר ״יְקֹוָ֥ק יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו״ הוא אומר אני אהיה המופלה, ולא נאמר למה אלֹהים ישמע בקוראו אליו, אבל אם הוא החסיד אלהים ישמע בקוראו אליו. ויש פה ידיעה ברורה של הכותב. ויש בזה עוצמה כי אין בזה נימוק.
ודיברנו גם על ״רגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ״, שהוא אומר לבני איש, לבני אנוש, והם צריכים כאן לרגוז ולא לחטוא, כי לרוגז יש תפקיד, וכשיוסף אמר לאחָיו אַל תִרגזו בדרך כמעט אמר אַל תרגזו על עצמכם בגלל מה שעשיתם לי, ואילו כאן בתהלים רִגזו, ולא נאמר כאן על מה תרגזו, זה בלי נושא, רק צורֶך מימוש התופעות.
ואולי באִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה, הוא אומר שעליהם לומר בלבבם על משכבם לרגוז ולא לחטוא, ולמה הוא אומר דֹ֣מּוּ, אולי הוא אומר לא להמשיך יותר מדי ברוגז. כמין דיוק של הרוגז. אבל האם בדֹ֣מּוּ מן הרוגז הוא כמעט אומר תחטאו אחר כך.
תהלים ד: (ד) וּדְע֗וּ כִּֽי־הִפְלָ֣ה יְ֭קֹוָק חָסִ֣יד ל֑וֹ יְקֹוָ֥ק יִ֝שְׁמַ֗ע בְּקָרְאִ֥י אֵלָֽיו:(ה) רִגְז֗וּ וְֽאַל־תֶּ֫חֱטָ֥אוּ אִמְר֣וּ בִ֭לְבַבְכֶם עַֽל־מִשְׁכַּבְכֶ֗ם וְדֹ֣מּוּ סֶֽלָה.
והשיחה שלנו ממרחק, ואני בגינה, וכאילו אין אסון בגינה, וכאילו אין בה ידיעַת תופעוֹת רֹגֶז וחֵטְא שבעולם, אבל הרי היא כמין תְּמוּנָה, תמונה של תופעות שבעולם, ונדמה לי שהיא נזהרת מהיוֹת תמונת כל התופעות.
