אלא הוא עניין של מוּסָר [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

והוא אומר לבנֵי-איש זִבְחוּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק וּבִטְחוּ אֶל יְהוָה. ואכילת בשר נהייתה מותרת מנֹחַ, ובאכילת זֶבַח יש אכילה מותרת על ידי אלהים, וכל אכילת בשר מותרת על ידי אלהים בתנאי שהדם נקבר, ויש בה הבנה של האיסור הראשון. וזִבחי צדק, בהם אכילת הבשר לא לשם אכילה אלא לשם צדק, אמר ישראל, כי עניין האכילה הוא לא בהישרדות האדם אלא הוא עניין מוסרי, והֵחֵל בגן עדן, שם נשאל מתי האכילה מוסרית, מותרת ואסורה,

וכאן, בזבחי צדק נכנסת כל שאלת המוסריוּת של האכילה [מותר ואסור בגן עדן הם כבר שאלת הצדק], והוא אומר לבנֵי-איש בִטחו אל יהוה, כי אם האכילה בטהרה [בזבח] הם צריכים להִזהר מהשתוקקות אל האוכל ולבטוח באלֹהים שתהיה להם המידה הנכונה של הרצון לאכול. וגם לאלֹהים צריכה להיות המידה הנכונה של אכילה. 

וקצת אמר ישראל על זִבחי צדק כעומדים מול זִבחי טומאה, ועל הקשר לאל כי הזבח הוא לאל, ויש בו הרצון להשפיע על העולם, לעשות צדק, או להעמיד את עניין הצדק במרכז, כי פתאֹם כאן נושא הזבח הוא צדק שהוא לא נושא מסוים ובשאר הזבחים יש נושאים מסוימים, אלא הוא מידה כוללת על העולם, ונאמר בזה לזובחים יש כוח עצום. ובכל זאת עליהם לבטוח ביהוה, שהוא יֵדַע מהו הצדק. 

 

תהִלים ד: זִבְח֥וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק וּ֝בִטְח֗וּ אֶל־יְקֹוָֽק: 

 

[בבוקר מחשבות על אסון היְעָרוֹת ועל האסונות האחרים, מִתנגדוֹת לריח צלִיית הבשר באוויר הרחוב, כאילו היתה אסורה, ותועות, כי לא יוכלו להעמיד את האסונות כנגד אכילת הבשר המותרת.]