״...כי שעה שאצלתי לדמויות ברומנים שלי פרט אחד מחמודות עברי, היה זה נמק והולך בתוך העולם המלאכותי שלשם הִטלתיו בלי הרבה גינונים. אם כי הוסיף והשתהה ברוחי, פגה חמימותו האנושית, נעלם חינו שנתייחד לו במבט לאחור, עד שבסופו של דבר נכרך לבלי-הכר ברומן שלי, יותר מאשר בהוויתו הקודמת. כך נדמה עד אז, מובטח היה כל כך מפני התערבותו של האמן״ [״דַּבֵּר, זיכרון״, נבּוֹקוֹב, עמ׳ 85]
אני לא רוצה לכתוב על ״דַּבֵּר, זיכרון״ כשאני קוראת בו שוב, אלא המִלים ״...כך נדמה עד אז, מובטח היה כל כך מפני הִתערבותו של האמן״ מרנינות פתאֹם את לִבִּי כאילו היו דבר כמעט אבוד שנמצא. ואני לא מתאמצת עכשיו לתחום בי את ההתנגדוּת להִתערבוּת האמן, אני לא רוצה להגדיר אותה עכשיו, אני רוצה לרגע מין התפרצוּת לא נִכְבֶּלֶת שלה.
*
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה