נִזכרתי ששמעתי לפני שנים את יצחק רַבִּין אומר לשבור להם את הידיים ואת הרגלים, וששמעתי את רפי לביא אומר שהוא הולך לתערוכות לראות אם יש בהן משהו שיוכל לגנוב, ונזכרתי כמה חביבה עלי היתה האמירה של רפי לביא, ולא השוויתי אותה לזו של רבין, אלא נזכרתי בשתיהן כנראה בגלל צורֶך המחשבה להתקיים בכל יכולֶת ידיעתָהּ.
נִזכרתי גם ברצון ישן שלי לגנוב מהרישוּמים של אביבה אורי ובהִתפוגגוּת שלו אחרי שהגניבה נהייתה ללמידה מסוימת, ונזכרתי גם באי-יכולֶת לגנוב מן ההַבָּעוֹת ב״יוסף ואחָיו״ של תומס מאן, אי-יכולֶת לגנוב ממחשבה עצומה שרק היא יוצרת את הבעתָהּ.
וזִכרון דברֵי רַבין. כאילו הַבָּעַת ההיסטוריה החוזרת ומזכירה את עצמה. לא כגְוִיָּה של הַבָּעָה, אלא כנפשהּ.
[בתמונה: רפי לביא, ללא כותרת, 2002 ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה