יום שלישי, 24 ביולי 2018

ענף-מַיִם


תמוּנוֹת מיוֹמָנֵי נְשֵי החצר היפניוֹת ומן הציוּר היפני והסיני עלו בדעתי כשקראתי את המִלים "ענף-מַיִם" במחברת לימוד ישנה ולא זכרתי מהו ענף-מַיִם. ופתאֹם היו  התמונות האלו בעינֵי רוחי כמַביעות גם את ענף-המַיִם. 
וכאילו היה ענף-המַיִם שייך רק לַתמונות, צומח בהן, שָט בהן, והוא יפה כמו הגבעולים והעלים של האורכידיאוֹת וכמו פרחי השזיף, הנוטים קצת, אולי אל כיווני האוויר והאור, והמכוונים גם אל הדמיון לַצמחים החיים שבטבע. 
ענף-המַיִם עכשיו הוא יְצִיר התמונות. אני לא מחפשת אותו מחוץ לתמונות המִלים והציוּרים.     

" ...אני מנסה לשכוח, מפני שהצער הוא הֶבֶל. האם אני חוטאת מדי? כך הייתי מהרהרת בוקר אחד כשראיתי עופות מים משחקים חסרי אחריות בבריכה. עופות מים שטים על המים – הם נראים כה שמחים", כתבה מורסקי שיקיבוי לקראת סוף יומניה, שתחילתם היא: "כשהסתיו מתקרב נהייה מקום המגורים של אבי המלכה, באופן שאינו ניתן לתיאור, מעורר חיוך. צמרות העצים ליד הבריכה, השיחים ליד הנחל בגוונים המשתנים, הנהיים עמוקים יותר באור הרך של הערב". 
וסַרַשינה כתבה: "...בחמישה עשר, בגשם כבד וכהה, חצינו את הגבול של הפרובינציה ולנו  באיקדה, בפרובינציה של שימוסופה. מקום המגורים שלנו הוא כמעט מתחת למים. אני פוחדת שלא אוכל לישון. אני רואה רק שלושה עצים בודדים עומדים על גבעה קטנה בתוך אדמת הבוּר". 
וב1058, אחרי נסיעות רבות וביקורים רבים במקדשים, ואחרי שבעלה הלך לעולמו, היא כתבה שביום החמישי של החודש העשירי נהיה הכֹּל כחלום, ושהצער שלה לא יוכל להיות מושווה לדבר בעולם הזה. עכשיו, כתבה, היא יודעת שמצבה  הנוכחי השתקף במראָה שהוצעה למקדש האסה על ידי אִמהּ, כשמישהו שם נראה מתייפח ביגונו. השתקפות המאושרים יותר לא התממשה, היא כתבה, היא לעולם לא תוכל עוד להתממש.   

[תרגום שלי לקטעי היומנים מן התרגום לאנגלית של אֶני שפלי אומורי וקוכי דוי, פרופסור באוניברסיטה בקיוטו. ]     





                       

    Flora and fauna: 'Birds and Flowers,' a 16th-century four-fold screen attributed to Kano Shoei (1519-92), one of Hasegawa Tohaku's rivals. | © IDEMITSU MUSEUM OF ARTS




                                 

              עלי אורכידיאה. מתוך ״גן זרעי החרדל״.  



                                        







           
                           



יום שני, 16 ביולי 2018

הִתְעַלּוּת הַצְּבָעִים. ודמוּת זעירה בָּעוֹלָם [ על "הבוקר אחרי המבול – משה כותב את ספר בראשית" של טרנר].


כאילו דמותו המצוירת של משה זעירה כל כך רק בגלל גודל העולם, אבל הרי ישנו גם הרצון שתהיה זעירה כל כך, כאילו היא נספחת אל הציוּר והיא מין חריגה בתוך הציוּר הנבנֶה על ידי הצְבָעִים המִסתחררים המִתמוגגים המתבהרים העולים השוקעים הנפוגים, ואסור לה להפריע לתבניוֹת הצבע האלו הקובעות את הציור כולו, היא רק יכולה לנסות למצוא לה מין אחיזה בתוך הִסתחררוּת הצבעים וההִתמוגגוּת שלהם. כמו אחיזה ביקום. 

וספר "בראשית", המתאר את בריאת העולם ואת המבול ואת היום שאחרי המבול, ואינו העולם ואינו המבול והיום שאחריו, גם איננו המשפיע על מַעֲשֵֹי הצְבָעִים והציור. הציור [כמו הציור "צל וחושך - הערב של המבול"] צריך להגיע אל הנשֹגב שלו בלי ספר "בראשית".         
  
ועוד משהו. ברישום "כומתת סייסים על הדשא" של יוזף בוֹיס ישנו מין דמיון קצת מטריד לרעיון הדמות הזעירה, דמיון הפרט הקטן בתוך השטח הגדול, אבל הרי זה דמיון פעוט, כי הרישום "כומתת סייסים על הדשא" לא מחפש את גודלו של העולם אלא את גודלו של האדם. [יוזף בויס אמר שתוכן הרישומים שלו הוא החירות האנושית, שהיא השאֵלה הבסיסית של האמנוּת, "גם אם כל מה שאתה רואה הוא כומתת סייסים על הדשא..."].    

[ציטוט דברי בויס מ"קו" 8]    


כומתת סייסים על הדשא  1969


                                                         
  

 William Turner Shade and Darkness - the Evening of the Deluge   טרנר. צל וחושך - הערב של המבול.






     

William Turner    'Light and Colour (Goethe's Theory), The Morning after the Deluge - Moses writing the Book of Genesis'. אור וצבע - הבוקר אחרי המבול - משה כותב את ספר בראשית. טרנר. 

  



                   
      
         יוזף בויס. כומתת סייסים על הדשא  1969 רישום. 


יום שני, 9 ביולי 2018

בעקבות מחשְבות ביקורת על אחד מציורי המבול של טֶרנר, "אור וצבע – הבוקר אחרי המבול - משה כותב את ספר בראשית".

...בזמן שחשבתי שצורת העיגול המוארת  ב"הבוקר אחרי המבול - משה כותב את ספר בראשית" היא סיבת חולשתו של הציור, ושאלתי בלבי מדוע נזקק טרנֶר למה שנראֶה כסִמליוּת, חשבתי גם על הצורות המעגליות הלא סמליוֹת ברישוּמֵי השיטפונות של ליאונרדו דה וינצ'י, שיכלו להאיר באור קצת אחר את הציוּר של טרנר. 
באותו זמן, כשהיה נדמה לי שלא אסע עוד אל מקומות רחוקים, נזכרתי במוזיאון לאמנוּת יפנית קלאסית בקיוֹטוֹ, שהלכתי אליו  בתוך גשם דק, ושראיתי בו את בגדי הקימונו הגדולים העומדים כמו פסלים ואת הרישומים והציורים המחמירים והמתפרצים כאחת. 
ביציאה מן המוזיאון, כששאלתי בחור צעיר שהסיע אדם נכה בכיסא  גלגלים על מקום תחנת התחתית, חייך אלי במין לגלוג האדם הנכה, ששערו הארוך היה אסוף לו מאחור, והראה לי את הדרך. היה נדמה לי שלא נראָה כלל כיפני אף על פי שהיה כמעט בן דמותו של הרופא אדום הזָקָן מהסרט של קורוסאווה. וזמן רב עוד המשכתי לחשוב עליו, והצטערתי על כך שלא פניתי אליו. עכשיו חשבתי גם על מראֵה היער לצד הכביש שירד מן המלון, שבעומקו היתה לחות האזוב. 
גם בציור "ירידת מי-המבול" של תומס קוֹל מופיע האור הגדול, הנראֶה מבעד לפתח המעוגל, ונדמה שהאור והנוף הוורדרד במרחק מראים את התגלוּתוֹ של חסד גדול. 
וגם בתחריט של ג'ון מרטין, "ערב המבול" מ-1828, נראה האור הבוקע מבעד לצורות המעוגלות, הנסחפות, אבל כאן מוארת התגלוּתוֹ של האסון. ג'ון מרטין, הצייר הרומנטי, צייר את עיגול האור הבוקע גם בציורי החורבן של סדום ועמורה ושל פומפֵי, וגם בציור מכות מצרים. 
לרגעים נדמה לי שהציורים האלה עם התפרצוּת האור הגדולה שונים כל כך מהרישומים ומהציורים היפניים, אבל הרי גם בהם יש חומרה, שבה הם דנים את עצמם, ושבה גם הכרַת מורא ההתגלויוֹת. 


[באתר מוזיאון ישראל נכתב שאנחנו מוזמנים לחפש את השמות שלנו בספרֵי הטלפונים שביצירה " מנויי הטלפון", של כריסטיאן בולטנסקי, ש"בהשאלה אפשר לראות בה גם מימוש של ספרי חיים וספרי מתים". 
והרי כך כמעט נוכל לדמות לנו שניתנה לנו הקִרבה הגדולה אל האמנוּת. 
י' ואני דיברנו על " וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה" בספר "ויקרא", וכמעט נראו לנו העירוֹם של האדם בהפשטַת העולָה ומותו של האדם במותו של בן-הבָּקָר. העור הנִפשט, העירוֹם והמוות בתוך ההִתקרבוּת הנכספת אל אלֹהים. 
אבל היצירה "מנויי הטלפון", עם השמות שלנו, כמעט עצמנו, תוכל להיות קרובה לנו כל כך בלי הפשטת העור, בלי העירום ובלי מוֹת בן-הבקר ומוֹתֵנוּ. בקַלּוּת.]     

["ה וְשָׁחַט אֶת-בֶּן הַבָּקָר, לִפְנֵי יְהוָה; וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, אֶת-הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת-הַדָּם עַל-הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב, אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.  ו וְהִפְשִׁיט אֶת-הָעֹלָה; ..."   ויקרא א] 
  



  •                           
       

The Evening of the Deluge    ג׳ון מרטין

John Martin


                                        

        Light and Colour (Goethe's Theory) – The Morning after the Deluge – Moses Writing the Book of Genesis is an oil painting by the English painter Joseph Mallord William Turner (c.1775–1851), first     הבוקר אחרי המבול - משה כותב את ספר בראשית. טרנר. 

               




          The Subsiding of the Waters of the Deluge תומס קול

יום שני, 25 ביוני 2018

גּוֹנֵי הזמנים, וגם על היופי המבוזֶה.

דיברנו על ו' ההיפוך בתנ"ך, שהיא כמין אי-מָנוֹחַ של הכָּתוּב, וי' אמר שהיא מראה את יכולת התשובה בתוך הזמן, וחשבנו גם שהיא מביעה, בהִתהפכוּת זמנֵי הפְּעָלִים, את אי-הרצון בתיאוּר ריאליסטי, ושבעצם, בכתוב כולו ישנו התיאור הלא ריאליסטי, והרי הפעלים עם ו' ההיפוך והפעלים בלי ו' ההיפוך מתחלפים בו בלי הרף, עד שיש בו מין התערבבות שלהם, כמו רעיון שהוא רק שלו. 
וחשבנו שהתנ"ך הוא קצת כמו רישוּם, שהקווים שלו הם הפשטה ושהוא שואף לא רק אל הבעַת רעיון אלא גם אל הבעַת הרושֶם הכמעט ערטילאי של הרעיון. 
ואחרי כן חשבתי שהכתוב כולו מציג גם גוונים של זמנים, כי ו' ההיפוך לא מראה ממש עבר ועתיד גמורים אלא גוונים שלהם. רק גוונים. וכאילו גּוֹנֵי הזמנים וההִתחלפויוֹת הרַבּוֹת שלהם הם מין רטט בתוך הכתוּב, קצת כמו סָפֵק. 
כנראה, המחשבה על גּוֹנֵי הזמנים לא לגמרי מתארת את צורות הפעלים עם ו' ההיפוך, אבל אני שומרת אותה. היא מראָה לי תמונה לא סגורה. 


ושוב, על היופי שהוסַף לקַו ברישום של סי טוומבלי, ושעכשיו הוא נידוֹן בחומרה לא רק מפני שהוא מביע אי-אמונה  ביכולתו של הקו ברישום לעמוד לגמרי כרעיון, אלא גם מפני שהיופי עצמו תמיד נידון בחומרה. 
וכמובן, אנו מואסים במה שנראֶה כמין יופי קל להשֹגה, ידוע מדי, או מופרז מדי ופתייני , המבקש שחומרת היופי תוכל להיות עשויה מגוונים של חומרה ושל קלוּת. ואנו רואים אותו כנטפל אל היופי, ואנו מגַנים אותו. ואף על פי שאנו קוראים לו יופי נמוך, יופי זול, הוא לא גּוון של היופי בעינינו, ואסור לו להיכנס בשער היופי. 
כדי שלא ירטיט ויחליש את החומרה.              


[וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  ד,ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה;  ]    


  
             

 Cy Twombly (1928-2011)   Untitled  סי טוומבלי


                             Cy Twombly    סי טוומבלי 

              



יום שלישי, 19 ביוני 2018

הרישוּם הנערָץ


"הקַו", הצהיר  ליאונרדו דה וינצ'י, "אינו קיים בטבע". "יש בזה גירוי לשינוי צורה, שינוי צורה של מושגים, של אירועים ממשיים, של מוסדות חברתיים, של הטבע, של הטכנולוגיה, של המערכת המחזורית האנושית", אמר יוזף בּוֹיס על השימוש ברעיון השנאי ברישומים שלו, ואביבה אורי כתבה "הקַו תחילתו באמן וסופו באלֹהים, אלֹהים-אמנוּת". 
כמעט כמובן מאליו יש בהם השתוקקות גדולה אל הרישום ואל היותו כמתעלֶה וכמגַלֶּה ומראֶה את מה שהם עצמם לא יכולים להַראוֹת. כאילו הוא יוצא מתחום יכולותיהם אל היכולות הנשֹגבוֹת. 
ובעצם, אני חושבת, הרישום, שהוא כמין הופעה של דבר ושל ההיעָלמוּת שלו, ושל הרושֶם הנשאר, ושהקַו שלו הוא הפשטה, ושהוא יוצר צורות ריקות ומלֵאוֹת, ברוּרוֹת ועלוּמות - כאילו הוא היכול להראות משהו מרושֶם צֶלֶם אלֹהים שבו נברא האדם. רושֶם הצורה הלא לגמרי נתפשֹת.  
כי הרישום תמיד מראה לא רק את הצורות ואת הקַו, אלא גם את רושֶם הצורות  ואת רושֶם הקַו והמִתְאָר, ואת רושמו של כל מה שנראֶה בו כאוורירי וכנפוֹג מעל, וכשוקע אל הארץ כמו גוף, ומים, וקווֵי הגשם. 
ונדמֶה לפעמים שהרישום יכול להתקיים לגמרי כרושֶם נשאר, כמו חומר נעלם, כמו לא-חומר, כמו צֵל, אֵד, וכמו דמות פְּרוּדוֹת המוצָק והנוזֵל.               

ברישום "ללא כותרת"  1969  של סי טוומבלי הוסַף יופי לקַו. מה שנראֶה כמביע ילדותיוּת הוא בעצם מין יופי. כאילו הקַו כרעיון לא יכול לעמוד. 
ברישום של בּוֹיס ההופעה של דבר וההיעלמות שלו חיוניוֹת כל כך לרישום. הרישום ורושמו הערטילאי של הרישום, כמעט כמו גוף וצִלּוֹ המוטָל של גוף, או בבואתו של גוף, נראים כמעט כמִחוּץ לידיעתו של בּוֹיס. 

  
[הציטוט של דברי ליאונרדו דה וינצ'י - מקטלוג של מוזיאון תל אביב, 1977.
הציטוט של דברי בּוֹיס - מ"קַו" 8
הציטוט של דברי אביבה אורי - מ"אביבה אורי", דורית לויטה. 1986   ]

  
                           

                                Joseph Beuys   Fe   1951  יוזף בויס



                     
               
               יוזף בויס   Joseph Beuys






                                

                                       Untitled       Cy Twombly 1969  סי טוומבלי   ללא כותרת












יום רביעי, 13 ביוני 2018

עוד על זיכרונות הרפואה והציוּר

ד"ר פיליפ ס. האנץ' כתב לפרנק לואו שהוא קיבל את שני רישוּמֵי ההכנה הראשונים בשמן של מה שיהיה מין גִרסה קובנית של ציוּרֵי הקדחת הצהובה, ושהם תלויים בספרייה של מרפאת מיו [ mayo clinic] יחד עם ציוּר "כובשֵי הקדחת הצהובה" בגרסתו הסופית. הוא מציע לשלוח את שני רישומי השמן להוואנה עם כל הציורים האחרים של סִדרת ציורי הרפואה של קורנווֶל, הוא כתב, ובאנוכיותו יִרצה אותם בחזרה, כמובן. 
ד"ר האנץ', שתיעד את תולדות מחקר הקדחת הצהובה, כנראה צירף במחשבתו את ציורי הקדחת הצהובה של קורנווֶל ואת תולדות המחקר. דִמְיוֹנוֹת הציוּר נהיו בעיניו חלק מהתולדות האלה. 
אבל, בעצם, גם כשתיעד את תיאוריהם של המשתתפים במשלחת של צבא ארה"ב לקדחת הצהובה ובניסויים, וכשצירף כך אל תולדות המחקר את הזיכרונות, צירף גם את הדמיונות. 
במכתב לאחותו לָאורה ממרץ 1901 כתב ד"ר ריד, ראש המשלחת, שבתחילת יוני שלחה אותו פקודה אל תוך הערפל של הקדחת הצהובה כדי ללמוד את המחלה. הוא כתב שיחד אתו הלכו ד"ר לַזַר וד"ר קרול, ושד"ר לזר מת מן המחלה. 
מייבל לַזַר כתבה לד"ר ג'יימס קרול בנובמבר 1900 שהיתה רוצה מאד לדעת על הנסיבות שבהן נדבק ד"ר לזר, בעלה, בקדחת הצהובה. היא כתבה שבפתק ששלח גנרל ווּד הוא כתב שד"ר לזר הרשה ליתוש לעקוץ את ידו. זה אפשרי שגנרל ווּד טעה, היא כתבה, כי ככל שהיא יודעת שד"ר לזר אהב את עבודתו, קשה לה  לחשוב שהתלהבותו נשאה אותו כה רחוק. 
ג'ון מורָן אמר לד"ר האנץ' שהוא זוכר בבירור שאחרי שקיסינג'ר אמר לו שהחליט להתנדב לַניסויים הוא עצמו אמר שהוא נכנס לניסויים האלה כהתחלה ראויה  ברפואה, ושד"ר איימס, שידע על תכניתו להתחיל ללמוד רפואה באוניברסיטה של וירג'יניה, אמר לו שזאת הזדמנות פז בשבילו להוסיף לו מימון צנוע ללימודים. האנץ' שאל אם ד"ר איימס לא הזהיר אותו ביחס לסכנה. מורן ענה שלא. 
האנץ' אמר שהרשומות מראות שמורן היה מעורפל בשעה שש בבוקר של חג  המולד, אבל מורן אמר שאכל ארוחת בוקר גדולה, ושהחום שלו היה נורמלי או מעט למעלה מזה. אחר כך, כשידע שנדבק במחלה, אמר מורן, היו לו המחשבות ההן על ההימור שהציע קודם לכן בחור בשם ג'רנגן ועל כך שאולי יזכה בחמישה דולר יותר משהיו לו מחשבות על כך שהיה לו חום. ויותר מאוחר, אמר, כשסבל מכאבים בכל גופו, אמר לד"ר ריד שכאשר החליט להשתתף בניסויים החליט גם לעשות זאת בלי בכי. 
ד"ר האנץ' שאל מדוע ד"ר ריד לא עשה את הניסוי גם על עצמו. מורן אמר שהוא היה מבוגר מדי, שזה לעצמו סיבה מספקת. הוא היה אז בן חמישים, הוא אמר. 
כנראה, הציורים של קורנווֶל הצטרפו בעיני ד"ר האנץ' לתיאורי מחקר הקדחת הצהובה, כי יכלו, בעיניו, להביע את הִצטברוּת העובדות והזיכרונות.     

[ ד"ר האנץ' קיבל ב1950  את פרס נובל על גילוי הקורטיזון, ובהרצאת הפרס אמר שבערך ב-1923 הוא החל בעבודתו בנושא מחלות ראומטיות, ובדלקת מפרקים בפרט, בתוך מסורת קודרת של פסימיוּת. סיפור ששמע ב-1929 מחולֶה בדלקת מפרקים על הופעה פתאומית של צהבת עם נסיגה של תופעות דלקת המפרקים, הוא אמר, פתח את הפֶּתַח למחקר חדש ולתפישה חדשה של המחלה. עוד הוא אמר  שקורטיזון ו ACTH  מציגים תמונות לא סגורות, ושעדיין לא הוגדרו הקצוות של יכולתם.    

נדמה לי שחואן מנואל בליינס, שהיה גם צייר פורטרטים, סמך גם בציור עם האִשה המוטלת ועם האנשים בפתח, אולי רופאים, על יכולת ההִתבוננוּת שלו. כמובן, נדמה שההתבוננות כאן היא אל תוך האמנוּת עצמה. והציור הזה שונה כל כך מציורי הקדחת הצהובה של קורנווֶל.    ]   


      



                               

                        

Juan Manuel Blanes   


An episode of the yellow fever in Buenos Aires

 , 1871–1871  אפיזודה של הקדחת הצהובה בבואינוס איירס 1871   

                                 
                        c1940, by Dean Cornwell. CONQUERORS OF YELLOW FEVER by   דין קורנוול, כובשי הקדחת הצהובה. בערך 1940     

יום שני, 4 ביוני 2018

בעינֵי רוחו של מתכנֵן הגַּנִּים.


מתכנן הגַנים מסתכל אל הגַן שלו ורואה בעינֵי רוחו את הגן מתמשך אל הנוף שמעֵבר לו, והנוף שמעֵבר לו כָּלוּל בו. הנוף הגדול הנפתח עד האופק כלול בגן. 
אבל כשהוא כולל את הנוף הגדול בגן הוא מֵפֵר את האמונה שלו שהגן הוא תמונה של מקום, דמוּת של מקום. כי הנוף הוא לא תמונה ודמות. הוא מקום, מציאוּת מחוץ למחשבות ולרעיונות. 
ובכל זאת, הנוף הגדול הנפרָשֹ אל המרחק מושך כל כך את לבו, והוא יכול לחשוב שבגלל היותו של הנוף רחוק כל כך הוא כבר כמעט מה שהוא רואה בדמיונו. שייך למחשבותיו שלו. ההמשך המדומיין הנהדר של הגן שלו. 
מעט אחרי שחזר ממסעו אל גַנים ברחבי העולם, היה יכול לזמן מה לחשוב שבעצם, הגן שלו הוא אחד מגַּנֵּי העולם, ולהתנחם מעט, אבל עכשיו הוא רוצה כל כך את הִתמשכוּת הגן בתוך המרחקים, עד שקצה הגן יהיה כמעט לא נראֶה, כמו קצה העולם. 

[אני חושבת על תוך הגַּן בְּעֵדֶן, שעץ החיים בו, ושהוא מוקף ומוגבל על ידי הגן,  ולא מתמשך ומתפרשֹ, אבל יכול להיות עמוק ולהתמשך אל מעמקיו. ובעצם, גן עדן  כולו, אף על פי שאינו מתמשך ומתפרש אל המרחקים, הוא מתמשך אל מעמקיו. כמו תמונה הוא מתרחק בתוך עצמו. 

"וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן...". בראשית ב]       



                         
Filippino Lippi: Annunciation with saints