מתכנן הגַנים מסתכל אל הגַן שלו ורואה בעינֵי רוחו את הגן מתמשך אל הנוף שמעֵבר לו, והנוף שמעֵבר לו כָּלוּל בו. הנוף הגדול הנפתח עד האופק כלול בגן.
אבל כשהוא כולל את הנוף הגדול בגן הוא מֵפֵר את האמונה שלו שהגן הוא תמונה של מקום, דמוּת של מקום. כי הנוף הוא לא תמונה ודמות. הוא מקום, מציאוּת מחוץ למחשבות ולרעיונות.
ובכל זאת, הנוף הגדול הנפרָשֹ אל המרחק מושך כל כך את לבו, והוא יכול לחשוב שבגלל היותו של הנוף רחוק כל כך הוא כבר כמעט מה שהוא רואה בדמיונו. שייך למחשבותיו שלו. ההמשך המדומיין הנהדר של הגן שלו.
מעט אחרי שחזר ממסעו אל גַנים ברחבי העולם, היה יכול לזמן מה לחשוב שבעצם, הגן שלו הוא אחד מגַּנֵּי העולם, ולהתנחם מעט, אבל עכשיו הוא רוצה כל כך את הִתמשכוּת הגן בתוך המרחקים, עד שקצה הגן יהיה כמעט לא נראֶה, כמו קצה העולם.
[אני חושבת על תוך הגַּן בְּעֵדֶן, שעץ החיים בו, ושהוא מוקף ומוגבל על ידי הגן, ולא מתמשך ומתפרשֹ, אבל יכול להיות עמוק ולהתמשך אל מעמקיו. ובעצם, גן עדן כולו, אף על פי שאינו מתמשך ומתפרש אל המרחקים, הוא מתמשך אל מעמקיו. כמו תמונה הוא מתרחק בתוך עצמו.
"וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן...". בראשית ב]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה