בכל זאת עומדים פה הספרים הישָנים, ומ״שְכוֹל וכִשָּלוֹן״ אני הולכת אל התרגוּם של ברנר ל״החטא ועונשו״, דבר נִמשך והולך בעולם, גדול מעִצְבוֹני.
*
סיפור המסגרת, מין דרך ישנה, לכאורה אינו נחוץ לסיפור ״שְכוֹל וכִשָּלון״ אבל הוא כמין רֵאשית טוענת את זְכוּת הדבר הנמשך והולך בעולם, יצירות הסִפרוּת הנמשכות זו מזו, חשבתי עכשיו.
״...ובאו לידי קונטרסי-רשימות אחדים, שמתוכם נודע לי, כי האיש חלה את חליוֹ זה לא בפעם הראשונה...והעליתי על הכתב בצורה המקובלת והרגילה של סִפּוּר...
מעורר פקפוק, הַינו, בנוגע לזמן הוצאתו לאור, זמן שאינו גורם ואינו מתאים כלל לקריאת ספורים ממין זה. אמנם, כשאני לעצמי, יש שאני, בעל-הספור, מַשְלֶה את עצמי לחשוב שאין הדבר נורא כל כך, כי בכגון דא אין התחומים שבין ״בזמנו״ ו״שלא בזמנו״ מוגבלים וקבועים: ענויי האדם המסכן, צריך לשער, לעולם יעמדו...״ [שכול וכשלון, עמ׳1, 2]
והתרגום של ברנר ל״החטא ועונשו״ כמעט טוען אותה טענה.
*
ודבר יָשָן. עֶצֶב הפרק האחרון של ספר ירמיהו ועֶצֶב הספר כולו כקוּרֵי-עצב דקים, וכשפסוקיו האחרונים ״נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מַלְכֻתוֹ אֶת-רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ-יְהוּדָה, וַיֹּצֵא אֹתוֹ מִבֵּית הכליא (הַכְּלוּא) וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת; וַיִּתֵּן, אֶת-כִּסְאוֹ מִמַּעַל לְכִסֵּא מלכים (הַמְּלָכִים) אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל וְשִׁנָּה אֵת בִּגְדֵי כִלְאו...״ הם כתשוּבַת המעשה שנעשָה ליוסף במצרַיִם, ״...רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת-טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל-יַד יוֹסֵף; וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי-שֵׁשׁ, וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל-צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ...וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל-אֶרֶץ מִצְרָיִם״, אופפים אותי קוּרֵי העצב, כאילו בתוך גורל בלי סוף נלך אל הממלכוֹת החזקות האלו.
[״התרגזות...התרגזות פסיכית, איך לומר זאת? הוא כאילו לקה אז קצת ברוחו...״, שכול וכשלון. י. ח. ברנר. עמ׳ 8 , הוצאת שטיבל.
״...לא מפני שהאיש היה בטבע כל-כך פחדני ונופל-ברוחו; אדרבא ואדרבה, דוקא לא-כן: להפך, אלא שזה זמן-מה שמעמד נפשו היה מָתוּח ומֵעֵין רוח של מרה-שחורה הֻשרתה עליו...״, החטא ועונשו, פיודור דוסטויבסקי, תרגם מרוסית יוסף חיים ברנר]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה