יום ששי
אנחנו מדברים עִם התועֵבה. אנחנו מדברים עִם הטומאה. למעננוּ אנחנו מדברים אִתן. כאילו אנחנו יורדים אל תחתיוֹת-ארץ לבקש את מה שגָזְלוּ.
שבת
אבל הסִפרוּת היום. האם מְרוֹמֵי-אֶרֶץ בה, אני חושבת. והשיבה אל הסִפרוּת הישָנה, אני חושבת, בלי עניין בעמידתה בחלוף הזמנים אלא עם עניין במְרוֹמִים. אני מבקשת את המְרוֹמִים.
״...כי ההרגל לראות את מצרַיִם כתחתיות-ארץ ואת יושביה כאנשי שאוֹל, טבוע היה בו מבטן ומלידה... ביקש אביו להמאיס עליו את הארץ ההיא, שהיה רואה אותה בלי ידיעה המיוסדת על המציאוּת, באור עקרונותיה של משטמת זוועה, כמקום פולחן העבר, מנהגי תזנותים עם המוות ואטימוּת הלב כלפי החֵטא״. שוב אצל ״יוסף ואחָיו״. מין דבר מוצק כל כך. אני יכולה לסמוך עליו. ושוב אני רואה שתיאור מצרַיִם בעינֵי יעקב כמעט מבטל את ״בלי ידיעה המיוסדת על המציאוּת״, ונדמה לי שאין ליעקב כאן צורך בידיעה מן המציאוּת, והרי הסִפרוּת מביעה כאן מין הרגשה עצומה שלו. כמין ידיעה.
הסִפרוּת הזאת מכירה את ספר ״בראשית״ ומכירה מדרשים של חז״ל, כמכירה את העם שלי, את העִברית, בתוך חייהָ הארוכים של בְּדָיַת האמנוּת.
״...הרי שהיה בזה משום תופעת הגלגל החוזר ותשובת הדברים בהווה – בהווה חדל עיתים – על פי היחסים שבין קין והבל, ובמצב זה, על כורחו היה עֵשָו מזדהה עם קין...״
״...ונפשו התמלאה הרגשה חגיגית, הרגשת תשובת המעשים. האמת ניתנת להיאמר, גזירה שווה זו שביקש יעקב ללמוד היתה נועזת ביותר... המעשה היה כך שגם יוסף הוכרח לצאת מבית אביו מחמת החרון על קיפוח זכות אחים. אבל לא מפני החרון הוא ברח, כי אם להיפך, יעקב שילחו כביכול אל זרועות עֵשָו. אל המחזה על נהר יבוק כיוון את דעתו...״
[הציטוטים מ״יוסף ואחָיו״, תומס מאן, עמ׳22 כרך ב, 89, 350 כרך א, מגרמנית: מרדכי אבי-שאול, ספריַת פועלים]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה