יום ראשון
היום שוב על תועֵבה.
״ One extremism is the disgusting lack of separation. Shooting an Israeli woman in the head while raping her, mutilating Israeli kids in front of their parents ״ , קיצוניוּת אחת היא ההיעדרוּת המגעילה של הפרָדה, כתבה רחלי על מעשי החמאס, וחשבתי על תועבַת מעשי החמאס, ועוד חשבתי על כמעט איסוּר תועבה באיסוּר כִּלאיים, ועל מין עדינוּת ראִייה ב״התפוח והחוזרד, והפרסקין והשקדים, השזפין והרימין--אף על פי שדומין זה לזה, כלאיים זה בזה״, מין עדינות ראִייה של התפוח והחוזרד, והפרסקין והשקדים, השזפין והרימין, עדינוּת ראיית הדמיוֹן ביניהם וצורֶך איסור הכלאתם זה בזה.
*
בערב גם ״משורר בניו יורק״, מונח כאן, נִרעד, עֻבְדוֹת-לֹא-מטאפורות נִרעדות בו, ״מִתַּחַת לַהַכְפָּלוֹת/יֵש טִפַּת דַּם בַּרְוָז/מִתַּחַת לַחִלוּקִים/יֵש טִפַּת דַּם יַמַּאי/מִתַּחַת לַסְכוּמִים – נְהַר דָּם עָדִין. נָהָר הַבָּא בְּשִירָה/דֶּרֶך חַדְרֵי הַשֵּנָה שֶל הַפַּרְבָּרִים...״, עובדות-לא-מטאפורות מובדלות, קִיּוּמָן בהבּעַת הִבָּדלוּתן, כאילו הן דְּמוּת קִיוּמים רבּים, כאילו דמוּת גוֹנֵי-קִיוּמים, וכאילו דמוּת רצונות, תאווֹת רַבּוֹת.
יום שני
היום, שירת לורקה כחלום-העֶרֶב. כמו קִיוּמים נֶחלמים.
והמחשבות על מעשֵי התועבה לא נמוגות, לא מִתאבכות אל הערב, לא סומכות על מַשּט העננים היפה של חילופֵי העונות. אני משלימה עם אי-החלוף שלהן.
בכל זאת, בשיחה עם ישראל, מַרְאוֹת-עתיד בעינֵי הרוח. ריבוי מַראוֹת בעינֵי הרוח. פתאֹם כמין ריבוי קִיוּמים שלנו.
*
בלילה דובר צה״ל מזכיר לנו את התועבה בבית החולים לילדים ״רנתיסי״.
[משורר בניו יורק, פדריקו גרסיה לורקה, עמ׳ 101, תרגם רמי סערי, הוצאת כרמל.
מִשנה, מסכת כלאַיִם]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה