יום רביעי
סיפור קצר של ר׳ ומכתבים ישנים בין דפי ״חיי המשוררים״. ״רק היום נודע לי על פטירתה של אִמך. היה לנו קשר מיוחד...היא תישאר בזיכרוני בעיקר באהבה שלה ובמסירוּת לגן סביב הבית״, כתבה ידידתה של אִמי. ״ממהרת לשלוח לָך את הספרים. מקווה שתהני, לא סִפרוּת דגוּלה, אבל...״, כתבה בת דודתי. כל הדברים האלה מתאחדים עכשיו.
חלפה אצלי מחשבה על הסיפוּרים של דונאלד בּארתֶלמי כשקראתי שוב את ״איש העוֹר״ של דוקטורוב. כאור-רגע, או כצל מעכיר רגע.
בכל זאת, אחרי כן, המחשבה הברורה על כמין ״זרם תודעה״ של הסיפוּרים עצמם. כבר בלי צורך בזרם התודעה של הדמויוֹת אלא רק ב״זרם התודעה״ של הסיפורים עצמם, כמביטים-חושבים-יודעים על עצמם, כמעריצים וכמעט כמבטלים את היותם סִפרוּת.
יום חמישי
נזכרתי שגם ״סיפוּרֵי הארץ המתוקה״ יושב פה. באיזו קלות עזבתי את הדברים האחרים. כשאני קוראת את הסיפור ״בית במישורים״ מופיעה שוב מחשבה לא גמורה על איזו דמוּת אֵם בסרט אמריקאי.
יום רביעי
ביום הזה של בלוּם שהוא כמו קלקוּל בעולם אני מציצה בארד וזהב, להיזכר ב"אֶת הים נדמה להן שהן שומעות. שר. גועש. זה הדם. מזמזם בתוך האוזן לפעמים...", ב"על פני עיניים ושֹער עלומים, ארד וזהב רפה בתוך צֵליָמעָמֹק, עבר בלום, בלום הרך...", לא תלויים ביום הזה, נשמרים מפני תלוּת.
יום ששי
הסיפוּר ״ילד, מת, בגן הוורדים״. שוב, כאילו זיכרון, כאילו ראיתי את הילד המת בגן הוורדים באיזה סרט, כאילו ראיתי את הסוכן מוֹלוֹי באיזה סרט, כאילו קראתי על הסוכן מוֹלוֹי בעוד סיפוּרים, כאילו חיבבתי אותו מאד זמן רב כל כך.
ואולי בכל זאת זיכרון, שייך לזיכרונות של אמריקה.
[הציטוט מיוליסס. ג'יימס ג'ויס, עמ' 328, 334, תרגום יעל רנן, הוצאה זמורה ביתן, ספרית פועלים]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה