אני נחה קצת אצל ״חיי המשוררים״ שרבץ כל השנים מתחת לשַלט של הטלוויזיה, אוי, מוזנח כל השנים האלה, אבל הסיפוּרים שלו יציבים כל כך, כמו לפני שנים אבל לא תלויים בשנים, שומרים על טִבעם של סיפוּרים קצרים, ובגלל זה אני יכולה לנוח, ואני נרגעת כי אני רואה שוב את התקיפוּת ואת היופי, את הרעדַת העלילוֹת הקצרות, את הָנֵץ כמה מן הדברים כמעט בלי לצמוח, את תיאוּר כמה מהדברים כמציאוּת או לא כמציאוּת, את כמעט סיכום דברים כמעט להראות את גודלם, את סוֹפיוּתָם וכמעט לא סופיותם, ואת השעשוע ואת הפירוּק המושך כל כך את לִבי ב״איש העוֹר״, ובסיפור-נובלה ״חיי המשוררים״.
״...אסור היה לי לבוא למִדבר. זה לא היה המקום עבורי. ביקשתי מרות והילדים לשרוף את גופתי ולפזר את אפרי על פני האוקיינוס. בנֵך האוהב, ג׳ק״ [הסופר שבמשפחה]
״...הלום וזעוק כי אהרגנו. הדבר היה בגליציה בשנת 1910. וכל זה חורבן היה צפוי לו בלאו הכי, גם מבלעדַי״ [ווילי]
״...השלג היורד היה מעורב באפר. פיסות מתכת ננעצו בשלג סביב רגליו של מורגאן. כמה ספרי לימוד נפלו משמים...האם אני עשיתי זאת? אמר, וניסה לחייך. ניסה להיטיב את הופעתו. החליק את שיערו בכף ידו המגואלת בדם.״ [הנציגות הזרה]
״מה שמביא אותי לנושא המרכזי שלנו. לילה אחד נכנס בראד למסעדת ״אליוס״ עם החברה שלו ואת מי הוא מוצא שם אם לא את אשתו מוירה באמצע ארוחת ערב עם ידידותיה מ״קבוצת הנשים הפוליטית״...חשתי מושפלת, סיפרה מוירה לאנג׳ל. אחרי הכל אני יודעת שכל העיר יודעת על הרומנים של בראד...אבל הפעם, ממש כשאני מרצה לפני עמיתותי על הייחוד הפמיניסטי, נכנס בעלי עם החתיכונת הזאת...״ [חיי המשוררים. (סיפור-נובלה)]
[חיי המשוררים. א.ל. דוקטורוב. תרגם גדעון תלפז. הוצאה לאור זמורה ביתן]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה