״כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי״ הוא ככְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ אהיה גם אני, כי אי אפשר לא להיות כסיל כי יש חושך בעולם והוא בסיס של העולם, כי חושך על פני תהום קודם לאור, והאדם ההולך בתוך המציאוּת הולך גם בחושך, כלומר הוא מוכרח להיות גם כסיל. המקרה של קֹהלת, כמקרה הכסיל, חייב להיות, לקרות.
והוא ממשיך אל ״וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יוֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל״ כי אין יתרון, כי המציאוּת כופה עליו גם את עינָיו בראשו של החכם וגם את ההליכה בחושך, אמר ישראל בהמשך השיחה הזאת, והחוכמה והכסילוּת הן הידיעה שהדברים נִכפים והן גם החיים באשליָה שהם לא נכפים. זה כמעט כמו הבנה בטרגדיה יוונית, אמר, הדבר הנכפֶּה המתקבל על ידי הבנה. והכל הֶבֶל, אין יתרון לחוכמה או לכסילות, כי שתיהן דומות בהבנה ובקבלה של ההכרח של המציאוּת.
[אולי רצון שווא היה לי כשהסתכלתי בהגדרות המִלון לכסיל, ״שוֹטֶה, אֱוִיל, חֲסַר-דַּעַת״, לראות בהן גם את הֶכְרַח מקרֵה הכסיל ההולך בחושך, ואחרי כן חשבתי שלא לגמרי שווא היה, כי גם בהגדרות המִלון הכסיל הוא הכרח, אלא הגדרותיו אנוסות על ידי הגדרוֹת המִלון למִלים אחרות, וכמעט מצַפות לישועת ההבעוֹת הקיצוניוֹת הכמעט לא מוגבלות של השירה. גם זו של קֹהלת.]
[קהלת: הֶֽחָכָם֙ עֵינָ֣יו בְּרֹאשׁ֔וֹ וְהַכְּסִ֖יל בַּחֹ֣שֶׁךְ הוֹלֵ֑ךְ וְיָדַ֣עְתִּי גַם־אָ֔נִי שֶׁמִּקְרֶ֥ה אֶחָ֖ד יִקְרֶ֥ה אֶת־כֻּלָּֽם:
(טו) וְאָמַ֨רְתִּֽי אֲנִ֜י בְּלִבִּ֗י כְּמִקְרֵ֤ה הַכְּסִיל֙ גַּם־אֲנִ֣י יִקְרֵ֔נִי וְלָ֧מָּה חָכַ֛מְתִּי אֲנִ֖י אָ֣ז יוֹתֵ֑ר וְדִבַּ֣רְתִּי בְלִבִּ֔י שֶׁגַּם־זֶ֖ה הָֽבֶל:]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה