אתרגל שוב אל עלילוֹת הסִפרוּת ההולכות בדרך ישרה, אני חושבת בעת ש״חייו והשקפותיו של החתול מור״ כמעט אומר לי את לא צריכה להתרגל, ובינתיים אני מציצה קצת ב״ים סרגאסו הרחב״, להיזכר בעניין דמוּת האִשה ה״לקוּחה״ מיצירת סִפרוּת אחרת, ואני אומרת לו שאם כך אציץ גם ב״הקול והזעם״, לראות שוב את מה שאולי דומֶה מעט מעט לדרכו הסובבת הולכת שלו, כי פרקֵי הדמויות וערבוב הזמנים וחילופי דרכי הכתיבה סובבים הולכים ב״הקול והזעם״, והם מצוינים כל כך, ואני לא צריכה לדעת אם פוקנר הִכיר את חייו והשקפותיו של החתול מור, הוא משמח אותי גם בלי הידיעה הזאת, וכשאני חושבת על יכולתהּ-בלי-גבול של הסִפרוּת הזאת הנהיית גם יכולֶת התודעה של דמותו של בנג׳י, דמות הבן המפגר, נדמה לי שגם היכולת-בלי-גבול הזאת סובבת הולכת אופפת בלי מנוח, ובאמת, אני לא צריכה להתרגל מיד לשום דבר אחר.
ודמות האִשה ההיא ה״לקוחה״ מיצירת סִפרוּת אחרת שייכת לגמרי ל״ים סרגאסו הרחב״, ואני קוראת שוב הכֹּל, בפרקֵי הדמויות, וכמו רק בדמיוני שלי דומָה קצת-קצת צורת מונולוג הפרק האחרון לצורות כתיבה של פוקנר.
ובכל זאת, כאילו קצת עלילה נמשכת מרגילה אותי קצת.
[״...בחדר הזה אני מתעוררת בשעה מוקדמת ושוכבת מרעידה...
...כאשר אך באתי חשבתי שהדבר יימשך יום אחד, יומיים, אולי שבוע. חשבתי שכאשר אֶראֶה אותו ואדבר אליו אהיה חכמה כנחשים, תמימה כיונים. אתן לך את כל אשר לי מרצוני החופשי, אגיד, ולא אשוב להטרידך אם תרפה ממני. אך הוא לא בא מעולם...״ מתוך החלק השלישי, ״ים סרגאסו הרחב״, ג׳ין ריז, מאנגלית אהרון אמיר, זמורה ביתן מודן 1981]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה