אחרי עניין הימים והלילות עניין המקום, ״בָּרוּךְ הַמָּקום, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּורָה לְעַמּו יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא״, והוא לא מקום כי הוא המקום המבורָך, כי הברכה מוציאה את הדבר המבורָך מן המציאוּת הקיימת והופכת אותו לדבר מקודש.
ויש כאן ויכוח עם הנצרות שבה כל מקום שיֵשוּ דָרך בו נהיה מקודש, אמר ישראל בשיחה הזאת, ואצלנו אלֹהים הוא הקדוש, ואלֹהים הוא מקום ולא מקום, והוא קדוש. לא מקום כמו המקומות הממשיים שישו דרך בהם. ויש פה מין עליונות שהיא עליונות של רעיון.
ויש כאן גם הוא, שהוא הרחקה, אמר ישראל, תמיד גם הרחקה מאני ומהוויה שלי, וברוך הוא תמיד לא ממשי. וברכה היא אִי-נַחַת מהמציאוּת, והיא כתיאוּר החָסֵר, ויש גם אי-נחת מאלֹהים, וצריך לברך אותו כי יש בו חיסרון.
ואז, כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה, ובשיחה הנמשכת שאלנו על דִּבְּרָה תורה ועל כְּנֶגֶד.
[בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא, בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא. כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה:]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה