כשהצַדיקוּת הרַבָּה שלנו נפרשֹת ומתפשטת על פני הארץ עומדת העִברית כנגדה, קצת כמו מדרש, כי בה הִגִּיד והִתְנַגֵּד נוצָרים מאותו שורש, וקרבתם זה לזה היא כהכרח, והִכִּיר, הִתְנַכֵּר ונֵכָר נוצָרים מאותו שורש, ויש בהִכִּיר זיכרון ההִתנכרוּת והנֵכָר, וכך ישנם בה עָנָה ועִנָּה, הִצִּיל ונִצֵּל, הִתפלל והִפליל, צָלוּל וצֵל, קַל וקְלָלָה, מִשְפָּחָה ושִפְחָה, שַלְוָה ואַשְלָיָה, ויש בה הֶעֱרִיץ, כמו עשה מישהו או משהו לעָרִיץ, ורִפֵּא ו"הוא מְרַפֵּא את ידי אנשי המלחמה"[ירמיהו לח], מחליש אותם.
ואולי, באופן לא ברור [מקור השורש?], ליד שְֹפַת-עֵבֶר שלנו ניצבים העבריינים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה