בלב אי-הידיעה והידיעה יכולנו לראות אפשרויוֹת וממשויוֹת, אפשרויוֹת-הכֵּלִים הנוצרות בהִסתלקוּת אור אינסוף, והממשויוֹת שיהיו, כשיהיו כלים של ממש, עולמות. וגם זה בסכֶמה, רעיון. ובסכמה הזאת, אמר ישראל, האור שהסתלק והחוזר לחלל פוגש את הרשימוֹ שלו עצמו, ורואה את המרחק של עצמו מהמקור שלו, וזאת ראיית הריבוּי. הדבר שהוא לא יכול למלאו עד הסוף. שדרוש יותר מעצמו שלו כדי למלאו. ובמפגש בין האור והרשימו נוצר הכלי, מסגרת, שיש לה פנים וחוץ. אלה הכלים. במפגש של יותר מאחד, אור שהסתלק ואור שחזר.
והם נוצרו מן החוץ אל הפנים בצורת קו, תנועה ישרה, וכל אחד שלם, ויש בקו התחלה וסוף ולמעלה ולמטה, וזה לא עולם טוטאלי, זה הניסיון לברוא עולמות למעלה ולמטה ימין ושמאל. כבר יותר מאחד. כבר עולמות. ולמה אמר מניטו שכלי הוא כהן לוי ישראל, כי יש מדרגות בקדוּשה, ויש חוץ, ישראל, ופנים, כהן, והוא הכי קרוב לאור, לא מפני שזכה אלא נידון להיות כזה. וישראל הוא ריבוי, ובינו ובין הקדוּשה צריך להיות שבט לוי, שהוא ריבוי שיכול להיות קדוש [כהן]. והכלי מחזיק כך את הריבוי וגם את הקדוש, אור אינסוף החוזר לחלל. והקדוּשה היא בתוך כלי ולא אינסוֹפית, תופעה אחת חזקה יותר משאר התופעות שבו, היא הייחוד שלו.
וראינו ב"אִם בכלים בשורשם" את הרצון של המקובלים להכֹּל, השאיפה לשורש הכלים, שהוא אור אינסוף, כי השורש הוא התחלה ושורשי הכֹּל הם שורשי הריבוי, וכשהם אומרים שיש התחלה הם צריכים לשאוף לראות הכֹּל.
עוד אמר ישראל על הרצון שלהם לתפוש את רעיון האחדוּת, והרי החלל צריך להתמלא בעולמות שכל אחד מהם צריך לעמוד בזכות עצמו, ותמיד יש עולם מנוגד לו, ואילו הם אומרים שהכֹּל מתחיל מנקודה אחת, אפשרות-הכלי הראשון, מקור אחד, מידה אחת. והיא כתר. הבכיר בתוך קבוצה. וכך יש אחדות וריבוי. אפשרויות כל הריבוי והאחדות בכלי הראשון. אחדות כלפי פנים ואילו כלפי חוץ הוא מבדל עצמו מן החלל, וכך, בגבול המכיל, יש ריבוי.
היה נדמה לנו שברצון לראות הכֹּל נמצא גם הרצון שכל מושג יתאר גם מושג אחר. ותהיה סטרוּקטורה, מבנהֶ ברור. וישראל אמר זה נועד להִכָּשֵל.
["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם , אם בכלים בשורשם , ואם לאור המחייה אותם. בכוונה שיוכלו הנבראים להתקיים , במציאותם , ובהויתם יהו בעת הקיצוב לקיומם." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי. ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה