האור המְחַיֶּה, הזַכּוּת המִצטמצמת, שלילַת האינסוֹף, הדומֵם הנוצָר, העולמות. דיברנו עליהם כשקראנו את "ואם לאור המחייה אותם", שכתב הרב אשכנזי על אור אינסוף החוזר והעובר בכל הכלים, העולמות, מתחילתו ועד סופו, והוא המחייה. וזַכּוּתו מצטמצמת והולכת, עד האחרונים, כאילו הוא ממלא תהום והוא עצמו מחשיך, הכלי סוגר עליו, אמר ישראל, וחשבנו שזַכּוּתוֹ פוחתת מכך שהוא פוגש דבר אחר ממנו.
וב"מחייה" טמון גם מושג החלל, שיש בו גם מוות [במלה "חלל"], וכשיש חלל נוכחות המוות הכרחית, אמר. וכל העולמות חייבים להיברא כי הם בתוך החלל ועומדים מול ההֶעְדֵּר, המוות. בתחילתם הם רק האפשרות שלהם להתקיים ואחרי כן האור החוזר מחייה אותם, ובתחילה כמעט אין הבדל בין אור אינסוף והכלים-העולמות, שניהם זכים, כמעט לא קיימים, והאור החוזר הופך את הכלים לממשיים. וככל שהוא מתרחק מאור אינסוף הוא מתעמעם, לא יכול למלא את כל החלל, ומה שיישאר הוא הכלים.
ומפני שהבסיס לעולמות הוא החלל-מרחב, שהוא שלילת האינסוף, אמר, מחייבים החיים את המוות. והדומֵם הנוצר, העולמות, הוא רמה גבוהה של חיים, אבל העולמות צריכים מדרגות, שלא יהיה הכֹּל דומם, ובמִלה "מחייה" אומר מניטו יצירת הדומם וגם מדרגות שונות בעולמות, חי, צומח, זמן, שינוי בזמן. וקיום העולמות הוא כבר חיים, כי הם נבראו.
["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם , אם בכלים בשורשם , ואם לאור המחייה אותם. בכוונה שיוכלו הנבראים להתקיים , במציאותם , ובהויתם יהו בעת הקיצוב לקיומם." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה