המשכנו אל המחשבה שאלֹהים נזקק לברית, לשבועה. והמדרש אומר ״כאדם שאומר לחברו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה״ על "לְעׇבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ ובְאָלָתוֹ". והרי אתה עצמך מעביר בך קללה כשאתה נשבע, אם אתה חוזר בך, כי ברית היא שבועה משני הצדדים, אמר ישראל, כמו שהיה בברית של אלֹהים עם אברהם, כי אלֹהים נשבע והפך את אברהם למוכרח לנקוט עמדה, להיות שותף בשבועה. וכוח האדם הנשבע שווה לכוח אלֹהים הנשבע.
ולמה אלֹהים נזקק לזה? על פי כמה מקובלים, אמר ישראל, אלֹהים נשבע במידת הדין, שאין בה מתנת חינם, שאין בה חסד, וזאת התחייבות של אלֹהים, לא כדי לתת מתנה אלא מפני שישראל זכו בזה.
וכשמשה אמר לאלֹהים בעניין העגל "נשבעתָ" בעצם אמר לו הם זכו בברית, היא לא מתנת חינם, ולכן יש להם זכות מול אלֹהים, גם כשהם עוברים עבֵרה.
וזה כמעט כמו "עֵזֶר כנגדוֹ". מולו. כי כשאלֹהים כורת ברית עם האדם, האדם עומד מולו, כנגדו. עמידה בזכות עצמה מול אלֹהים. ודומה ל״ויִשְבֹּת בַּיּוֹם הַשְּבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתוֹ״, כשאלֹהים השאיר לָעולם את יכולת העמידה מולו, כשהיה זקוק לעולם מולו. ולא יכול אז לבטל את העולם. ובמדרש על בונֶה עולמות ומחריבן, כאשר העולם לא יכול לעמוד מולו, כנגדו, הוא מחריב אותו.
ועל עזר כנגדו אמר ישראל שהוא מנקודת המבט של אלֹהים, וקריאת השמות לחיות יצרה לאדם שליטה על החיות ולא עזר כנגדו, שבו ישנה ההתנגדוּת.
ואחרי כן אדם ראה באִשה עֶצֶם מעצמָיו, ראה בה את עצמו ולא-את-עצמו בעת ובעונה אחת, והגיע להבנת הצניעוּת, כי היה חייב להיות בתרדֵמה ובשֵינה כדי שיהיה לו עזר כנגדו, כי בתרדמה ובשינה הוא לא ידע מה יכול לצאת ממנו.
ובונֶה עולמות ומחריבן. יש בכך התחלה של זמן, ואלֹהים עומד אז מול דבר משתנה כל הזמן, וזה דורש צניעות מאלֹהים.
[דברים
כט,ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל. כט,י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם--וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. כט,יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם
מדרש תנחומא . שלש כריתות כרת הקדוש ברוך הוא כשיצאו ממצרים:
אחת כשעמדו לפני הר סיני,
ואחת בחורב,
ואחת כאן.
ולמה כרת הקדוש ברוך הוא עימהן כאן?
מפני שאותו הברית שכרת עימהן בסיני, בטלוה ואמרו: אלה אלהיך (שמ' לב ד).
לפיכך חזר וכרת עימהן בחורב, וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו.
ואין לשון לעברך, אלא כאדם שאומר לחברו, העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה.
וכן אתה מוצא כשהכעיסו ישראל והלכו בגלות...]
["ואין לשון לעָברךָ אלא כאדם שאומר לחבירו העבר בך קללה אם אתה חוזר בי בדבר הזה.", בספר דברים: לעברך בברית ה' אלהיך. רש": להיות עובר בברית, מחיצה מכאן ומחיצה מכאן. (בגלל ברית בין הבתרים)].
[בראשית. וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה