ואחרי כן "ושמא תאמר כל הטורַח הזה למה, לא מפני שאני צריך לכם אלא מה אעשה לכם שכבר נשבעתי לאבותיכם...", והטורח לא רק של אלֹהים אלא יכול להיות גם שלהם, וכשיש טִרחה אצל אלֹהים הרי זה הוא צריך להם, אבל כאילו מתגנב אל הטִרחה ביטול כל הדבר, כי היא טִרחה, ומתגנבת בה היכולת של אלֹהים לוותר עליהם. וזה כבר נמצא בנבואה, בספר יונה, אמר ישראל, שם אין שום טרחה עם אנשי נינוֵֵה, שחוזרים בתשובה מיד, ולא נזקקים לטורַח של אלֹהים, וגם עליהם אין טורַח, ואילו אצל ישראל צריך כל הזמן לטרוח, כל הזמן הם מגיבים לאלֹהים בתגובה שדורשת טורַח.
וב"שמא תאמר", כנראה ישראל הם האומרים למה כל הטורח הזה של אלֹהים, הם מופתעים ובכל זאת אומרים שהוא טורֵחַ בשבילם, וזאת ההתבוננוּת שלהם באלֹהים, הראִייה שלהם, ואחרי כן התשובה של אלֹהים, שמקבל את התפישה שלהם שהוא טורח, התפישה שלהם קבעה את המחשבה שלו, והוא אומר "לא מפני שאני צריך לכם אלא מה אעשה לכם שכבר נשבעתי לאבותיכם...", וזה הפוך מ"כשם שמשביעים את הסוטָה כך הקדוש ברוך הוא השביע את ישראל", ששם הוא מקנא לישראל, נזקק להם, ובעצם נזקק לשבועה.
אבל אלֹהים הנשבע נזקק לאדם כמו שאדם הנשבע נזקק לאלֹהים, אמר ישראל, והשבועה של אלֹהים לא מתקיימת בלי אדם, וישנה כאן ערמומיוּת המדרש, כי גם בשבועה עצמה אלֹהים נזקק להם, צריך להם, לעם ישראל.
ועוד, אמר, בזכות השביתה של אלֹהים ביום השביעי העולם עומד, והאדם מחליף את אלֹהים בכיבוש העולם, וזאת תלוּת בין אלֹהים והאדם, הנמצאת רק בתנ"ך. ואלֹהים הכניס את עצמו דרך צֶלֶם אלֹהים, ויש לו התחייבוּת בגלל צֶלֶם אלֹהים. ובגלל אי-האמון של עם ישראל בו הוא נאלץ להישבע להם.
ועוד, על "אלא מה אעשה לכם שכבר נשבעתי לאבותיכם...", "לאבותיכם", לא לישראל, ו"לכם" זה ישראל, אבל זה לא נשבעתי לכם. רק לאבותיכם. והוא אומר כאן לא מפני שאני צריך לכם, אבל האם היה צריך לאבותיהם. וישראל אמר הוא צריך לעם, אבל האם גם לאבותיהם? ואם הוא צריך יש בו פגם. וכשהוא מדבר על לכם ולאבותיכם הוא מדבר על עם, ואבותיהם הם הגורל שלהם, דבר ביולוגי, בלי קשר לאמונה. ונשבעתי לאבותיכם הוא לא בחרתי אתכם אלא את אבותיכם. ואתם, העם, רק גורל שלי.
ודבר אחר, אלהים לא אומר כאן נשבעתי לאברהם אלא לאבותיכם, לכל אחד מהאבות, שלוש הִתגלויוֹת של שבועה. ולמה צריך את אבותיכם ולמה הם צריכים שבועה. ולמה צריך שלוש שבועות, אמר ישראל. כי התורה בעצם עוסקת ביחסים בין אדם ואלֹהים, שהשבר הגדול בהם היה אחרי המבול כשאלֹהים החליט לפזר את האדם, ועַם ישראל נושא את ייחוד האל על עצמו מחוסר ברירה של אלהים, כי רק אברהם קיבל על עצמו את גורל אלֹהים, שלא יָכֹל למנוע את ההליכה לאלֹהים אחרים, לאלֹהים אחרים על פניו. והשבועה ב"נשבעתי לאבותיכם" היא חלק מהגורל של אלֹהים.
[ועוד אמר ישראל, למה לא "נשבעתי לאברהם"? כי עדיין לא היתה הבטחה שעַם ישראל ייצא מאברהם, וישמעאל ועשָו עדיין היו אפשרות לעם שייצא ממנו. ובעומק השבועה לאבותיהם אברהם ויצחק אלֹהים הֵקִים לישראל את אויביהם. ]
[מדרש תנחומא ניצבים.
ללמדך, כשם שמשביעים את הסוטה, כך הקדוש ברוך הוא השביע את ישראל.
ושמא תאמר, כל הטורח זה למה?
לא מפני שאני צריך לכם, אלא מה אעשה לכם, שכבר נשבעתי לאבותיכם שלא אשנה בכם ובניכם עד עולם. לכך נאמר: למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלהים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבותיך. ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה