צדיק רודף את צדיק ורשע רודף צדיק ורשע רודף רשע [שיחות עם ישראל פיבקו]

בשיחה שלנו על המדרש אני צוחקת, אולי כי כל הרדיפוֹת אצלו שווֹת במהותן, וכל ״יבקש את נִרדף״ שווים במהותם, וכי צדיק נרדף על ידי צדיק וצדיק נרדף על ידי רשע ורשע נרדף על ידי רשע צריכים להיות נרדפים כדי שאלֹהים יבקש אותם, וישראל אומר על ״צדיק רודף את צדיק״ לכאורה עולם מתוקן, שבו צדיקים, אבל צדיק רודף את צדיק, צדיק רודף את צדיק כדי לפגוע. ואנחנו מדברים על ״והאלֹהים יבקש את נִרדף״ כהאלֹהים יעדיף את נרדף, גם אם בשביל להרוג אותו, וזה לְעולם, כפיָה על אלֹהים, הוא עצמו לא יכול לשַנות את יבקש את נרדף. ולָמה המדרש הזה, אומר ישראל, ללַֹמד שגם אם אנחנו צדיקים אנחנו צריכים שירדפו אותנו כדי שאלֹהים יבקש אותנו. ובמה נרדף חזק מרודף, הוא אומר עוד, בזה שהוא לא צריך לרדוף. לרודף יש עוֹל נמשך, לא נעלם לעולם, כי הרדיפה היא סוג של שליטה במישהו. 

ובעולם שבו צדיק רודף את צדיק, כל אחד עושה מה שנכון מבחינתו, בזמן שהוא צדיק, והפִתרון כאן הוא לא ניצחון ולא כניעה אלא מרחב של רדיפה ובריחה, וכאילו אין בו דבר סותר את הצדיקוּת. 

וברשע רודף צדיק אין הבדל במהות הרדיפה אלא כאן הרשע רוצה להחליף את הצדיק, לשלוט במקום הצדיק, וברשע רודף רשע אין הבדל במהות הרדיפה, אבל אין תקווה, כי רֶשַע יחליף רֶשַע. 

ובסוף השיחה ישראל אומר חסר כאן צדיק רודף רשע, כי אין במדרש רצון שהרָשָע ייעלם. כי רָשָע חייב להיות בעולם. 

 

 

 

[קהלת רבה (וילנא) פרשה ג: , והאלהים יבקש את נרדף רבי הונא בשם רבי יוסי אמר לעולם האלהים יבקש את נרדף את מוצא צדיק רודף את צדיק והאלהים יבקש את נרדף, רשע רודף צדיק והאלהים יבקש את נרדף, רשע רודף רשע והאלהים יבקש את נרדף מכל מקום יבקש את נרדף,]

 

[קהלת ג: כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם--עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו.  טומַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף]

  

אל הגבָּלוֹת [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

כי הגבָּלוֹת בכל הפסוקים האלה, מ״...כִּי אֵין טוֹב בָּם כי אם...״, וידיעת אי-היכולת לראות טוב כמו שאלֹהים ראה [בבריאה], רק מרחב של לא-מוחלט לאדם, ואל כל שיֹאכַל ושָתָה ורָאָה טוֹב והאדם עצמו, הוא מַתַּת אלֹהים, והמתת היא לְעולם כי כל אשר יעשה אלֹהים הוא לְעולם [ואנחנו לא יודעים מהו כל אשר יעשה אלֹהים], שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, ואשר בקשה של אדם לא תשנה אותו, ואלֹהים לא ישנה אותו כי הוא לְעולם, ועד ״וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו״ ו״הָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף״. שלא ישנה.

בשיחה שלנו אמר ישראל בכל עשייה של אדם יש יראו מלפניו, כי אין להוסיף למה שיש ואין לגרוע ממנו והיראה היא עמידה מול היש, המציאוּת. וזאת יראה גדולה. ויראה מלפני אלֹהים כי אלֹהים הוא מה שיש, וקֹהלת אומר אדם צריך לעמוד מול היש עכשיו. וחשבנו על פסוקי העֵת ועל הצורך של האדם לִירֹא מפני העת שבה הוא נמצא. כי היא עת. היא המציאוּת עכשיו. 

והיינו צריכים להבין את וְהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף, וישראל אמר שלנרדף יש יִרְאָה, ושאלתי על היראה של הרודף ברודפו בגלל ציווי של אלֹהים, וישראל אמר בגלל הרגשת הכוח שברדיפה הוא יעמיד עצמו כחשוב יותר מאלֹהים. 

ושאלנו על אלֹהים כרודף בהָאֱלֹהִים יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף, וראינו ב״יְבַקֵּשׁ״ את יבקש כרודף את נִרדף, את יבקש את נפשו, ואת ישתוקק אל נרדף. וראינו שנרדף הוא לא אחד ידוע [הוא בלי הא הידיעה] כי תמיד יש נרדף ותמיד יש רודף. ותמיד האלֹהים יְבַקֵּשׁ בדין המוחלט ובחסד המוחלט. ואנחנו לא יודעים מתי אלֹהים הוא בחסד מוחלט ומתי  בדין מוחלט. 

ולְעולם האלֹהים יבקש את נִרדף. כי כל-אשׁר יעשׂה האלֹהים הוא יהיה לְעולם.

 

 

[קהלת פרק ג: יב יָדַעְתִּי, כִּי אֵין טוֹב בָּם--כִּי אִם-לִשְׂמוֹחַ, וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.  יג וְגַם כָּל-הָאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה, וְרָאָה טוֹב בְּכָל-עֲמָלוֹ--מַתַּת אֱלֹהִים, הִיא.  יד יָדַעְתִּי, כִּי כָּל-אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים הוּא יִהְיֶה לְעוֹלָם--עָלָיו אֵין לְהוֹסִיף, וּמִמֶּנּוּ אֵין לִגְרֹעַ; וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. טומַה-שֶּׁהָיָה כְּבָר הוּא, וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה; וְהָאֱלֹהִים, יְבַקֵּשׁ אֶת-נִרְדָּף. ] 

 

[שמות ד: כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה, וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ]

 

                                                   

*

יוֹמנסִפְרוּת 30. ירושלים. סלמה לגרלף.

 

 זה ידוע לי. הצורֶך תמיד לחזור אל יצירוֹת הסִפרוּת הישנות. ואני רואה את ההִצטברוּת המכריעה של הרומן, ואת דחיפוּת הדברים המצטברים, ואני רואה גם דברים הפוגמים בַדחיפוּת [שיחת הויכוח בין הכנסיָה והמִסגד, שיחת הפחה ומְשָרְתוֹ] אבל לא מבטלים אותה, ודחיפוּת הדברים היא מִן ההתחלה ממש, ״והאוויר היה רענן עד כדי כך שאין לתאר״, ״האם נולד הילד? כן, אומר אני, והיא החניקה אותו, הוא היה מוטל מת על ידה״, ונדמה לי ש״עד כדי כך שאין לתאר״ הוא גם צורך הדברים הנמשכים, האמונה וחֶזיונותיה הגדולים על הארץ, ואי-ידיעה גדולה על הארץ, וגודל השְכוֹל, שאולי אין לתארם לגמרי.  

 

האם רק דחיפוּת הכתיבה משפיעה עלי או גם ירושלים שמחוץ לסִפרוּת, והרי כשאני קוראת את ״...אבל הארץ הזאת ארץ אכזריה היא״ אני חושבת על אכזריוּת הארץ הממשית שמחוץ לסִפרוּת, ועל אכזריוּת אמונת האיכרים השוודים שקבעה לעצמה את דְּמוּת הארץ ואת דמות רצונות הארץ, וצערי על הארץ הממשית מתרחק מן הסִפרוּת. 

ובכל זאת, הרי אני חוזרת אל מִלּוֹת הסִפרוּת ״...בארץ נטולת חוק״, ואני יכולה לראות בהן ארץ הפקֵר, כמעט לא-ארץ, לא גודרת את כל הנמצא בה, ואני נזכרת לרגע בשֹעיר הנשלח עם החטאים אל המִדבר, ועל החטאים הנשלחים הממשיכים להתקיים במדבר ושאין כמעט גדרות לקיומם בו, כמו בארץ הפקר, כמו בארץ-רעיון, והסִפרוּת מחזירה אלי את הכמיהה לארץ-רעיון. 

 

 

[ירושלים, סלמה לגרלף, עמ׳ 7, 12, 268, 370, הוצאת אריאל, תִרגם יעקב רבינוביץ, מהדורה חדשה]

 

 

 

                                                

ירושלים. סלמה לגרלף מהדורה חדשה

 

ביום כיפור ״ירושלים״ של סלמה לגרלף

ביום הכיפורים ״ירושלים״ של סלמה לגרלף במקום מסכת יוֹמָא. ובכל זאת, הצורֶך הברור של עמידַת יְפִי המִשְנָה מול יְפִי הרומן.  

 

 

היציאה בסוף יום הכיפורים אל רֵיחַ הבשר הנִצְלֶה באוויר הרחוב נהיית דומה קצת ליציאה של נֹחַ מן התֵּבָה אל ״וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹח...״. ההגעה המהירה כל כך. 

 

 

 

אחרי כן, בכל זאת אני קוראת קצת במסכת יומא. ״שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ...״.  

אפילו רק בשביל ההתחלה הזאת, אני חושבת, ואני ממשיכה לקרוא, ואני לא רוצה להבין לגמרי את כל היופי, ואני לא שואלת לגמרי מהו היופי של ״הֶילֵּנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ״ בתוך מסכת יומא, קצת כמו שאני לא שואלת לגמרי מהו היופי של הרומן. 

 

 

 

דניאל שלח לי היום את הגדרות המִלּוֹן החדשות שלו. ובהן, 

אילץ: גרם שלא יוכלו שלא

ביטל: גרם שאין

ה: אשר הוא

הבין: ידע שאולי דבר נכון כי אולי דבר אחר נכון

אויב: מישהו שמרע לנו ואנחנו מרעים לו. 

תכלית היומן [2]

"Wednesday, 7th. Moderate breezes and Clear weather; found the Variation to be 21 degrees 4 minutes West. Wind West-North-West; course South by West; distance 92 miles; latitude 40 degrees 29 minutes North, longitude 10 degrees 11 minutes West; at noon, Cape Finister North 13 degrees East, 49 leagues.

Thursday, 8th. Fresh Gales and Cloudy weather. A.M. Past by 2 Sail, which were standing to the North-East. Wind West-North-West to West by South; course South 4 degrees East; distance 111 miles; latitude 38 degrees 33 minutes North, longitude 10 degrees West; at noon, Cape Finister North 12 degrees East, 88 leagues. " [מן היומן של קפטן קוּק] 

הרהורים על תכלית כתיבת הבלוג החזירו אותי אל יומן הספינה של קפטן קוק, שנדמה שתכליתו ברורה כל כך, אבל גם נדמה שרֶצֶף הכתיבה המתמשך בו, על מזג האוויר, על מצב הים והרוחות, על ניווט הספינה, נהיֶה דומה להתמשכוּת שִטְחֵי המַיִם הגדולים של הים ושתכלית היומן מתפשטת מאד בתוכו. 

ואני מדמה לי שקפטן קוק הִרהר במראֵה שטחֵי המים הגדולים כשכתב על תנועת הספינה בתוכם, וביכולתה של הכתיבה להביע את מראֵה שִטְחֵי המים הגדולים, ואני יכולה פתאֹם לראות מין דמיון של רצף היומן אל משטחֵי הציוּר והרישוּם המופשטים של המאה העשרים, כמעט כמוהם מחזיק את רעיונותיו בפני השטח הכמעט אחידים ובמה שרובץ תחתיהם. הִתפשטוּת יומן הספינה של קוק אל עֵבר הציור והרישום המופשטים האלה משמחת אותי, ואני מדמה לי שגם הם מתפשטים אליו ומכירים את נאמנותו ואת יְפִי שטחֵי המים שלו.   

 

                                                        

 

לכך הוא נוצַר [שיחות על קֹהלת עם ישראל פיבקו]

 

כי ״ואָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה״ וכי ״ואדם אַיִן להעביד את הבריות להקב"ה״. ומלכתחילה הוא נועַד לעבוד את האדמה, לכך הוא נוצַר, ומלכתחילה נוצַר להעביד את הבריות להקב"ה, לעבוד את אלֹהים. 

ומשהו מעכֵּב את ההיוָצרוּת שלו ואת עבודת האדמה ומשהו מעכב גם את עבודת אלֹהים, אבל בגלל העיכוב הוא יכול לעמוד מול לעָמָל, שאין לו סוף, מול אינסוֹף, אמר ישראל, כי בעיכוב יש חיסרון. ובלי חיסרון אין עמידה מול אינסוֹף. ולא יכולתי לראות בבֵרור את הֶכרח החיסרון בעמידה מול אינסוֹף, וישראל אמר אם אין בךָ חיסרון אתה נהיֶה דומה לאינסוֹף, אבל לא יכול להיות דומה לאינסוף, ולא יכול להיות בתוכו, וזכות עמידה של האדם מול אינסוף היא בגלל האַיִן. ושאלתי שוב על התיאוּר אוֹר אינסוֹף, כי חשבתי שכמעט אוכל לדַמות לי אותו. 

אבל היטב ראינו אירוניה ב״כאליהו וכחוני המעגל״, כאילו חודרת פתאֹם אל מה שגדול ממנה אבל גם מראָה את גודלו, כי חוני אמר לאלֹהים לנהל את העולם לפי רצונו של חוני, ואליהו ראה את עצמו כמנהל את העולם ולא הצליח, ושניהם ניסו להעביד את הבריוֹת לאלֹהים דרך שלטון שלהם, לא דרך שלטון אלֹהים, ושניהם לא העבידו את הבריות לאלֹהים. 

ובכל זאת צריך אדם בעולם בשביל להעביד את הבריוֹת לאלֹהים. אדם, בריוֹת, שיוכלו ליצור משמעות גם לאלֹהים ולעולם, אמר ישראל. 

 

[באותו יום דיברנו קצת גם על גַּן-עֵדֶן, שהאדם הושֹם בו והונח בו לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, ושיש בו ציווּי ואיסוּר, ואיוּם מוֹת תָּמוּת, וגם קִללת אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרְךָ. המקום הקיצוני הזה שהאדם הושֹם בו.]

 

בראשית רבה (וילנא) פרשה יג סימן ז (פרשת בראשית)

סימן ז

ז ואדם אַיִן לעבוד את האדמה, ואדם אין להעביד את הבריות להקב"ה, כאליהו וכחוני המעגל, ואדם אין לעבוד את האדמה לא נברא אדם אלא לעמל, אם זכה הוא עמל בתורה, ואם לא זכה הוא עמל בארץ, אשריו לאדם שהוא עמל בתורה.

 

 

[בראשית ב: ...גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

 

...וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. 

וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים, עַל-הָאָדָם לֵאמֹר:  מִכֹּל עֵץ-הַגָּן, אָכֹל תֹּאכֵל.  יז וּמֵעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע--לֹא תֹאכַל, מִמֶּנּוּ:  כִּי, בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ--מוֹת תָּמוּת.]

 

                                                

 

הָעִנְיָן לַעֲנוֹת בּוֹ [שיחות על קֹהֶלֶת עם ישראל פיבקו]

 

אבל אנחנו לא משֹיגים את הָעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ, ובני האדם תמיד יחפשו לדעת מהו, ויַענו בו בלי סוף, בלי לדעת מה יש בו. והעניין גדול מאד והוא מעורפל כשהוא גדול כל כך, אמר ישראל, והיה נדמה לנו שהוא עניין הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר־עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד־סֽוֹף. 

ואנחנו לא משֹיגים את העולָם שנָתַן בְּלִבָּם, העולם שהוא באופן מוחלט בתוך גבולות לב בני האדם ובני האדם לא יכולים להשֹיגו, להשֹיג עד הסוף את המעשה אשר עשה אלֹהים. העולם סופי, מצומצם, אבל לא ניתן להשֹגַת בני האדם. 

והם רַבִּים אבל לִבָּם. לב בני האדם. בדוֹר אחרי דוֹר, ברבים אחרי רבים, אבל גם לא יכולים להיות יחדיו כל הדורות. 

ועל לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אמר ישראל לא יִמְצָא בכל מה שיכול להימצא. 

 

[קהלת ג: רָאִ֣יתִי אֶת־הָֽעִנְיָ֗ן אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן אֱלֹהִ֛ים לִבְנֵ֥י הָאָדָ֖ם לַעֲנ֥וֹת בּֽוֹ: (יא) אֶת־הַכֹּ֥ל עָשָׂ֖ה יָפֶ֣ה בְעִתּ֑וֹ גַּ֤ם אֶת־הָעֹלָם֙ נָתַ֣ן בְּלִבָּ֔ם מִבְּלִ֞י אֲשֶׁ֧ר לֹא־יִמְצָ֣א הָאָדָ֗ם אֶת־הַֽמַּעֲשֶׂ֛ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים מֵרֹ֥אשׁ וְעַד־סֽוֹף:]