זה ידוע לי. הצורֶך תמיד לחזור אל יצירוֹת הסִפרוּת הישנות. ואני רואה את ההִצטברוּת המכריעה של הרומן, ואת דחיפוּת הדברים המצטברים, ואני רואה גם דברים הפוגמים בַדחיפוּת [שיחת הויכוח בין הכנסיָה והמִסגד, שיחת הפחה ומְשָרְתוֹ] אבל לא מבטלים אותה, ודחיפוּת הדברים היא מִן ההתחלה ממש, ״והאוויר היה רענן עד כדי כך שאין לתאר״, ״האם נולד הילד? כן, אומר אני, והיא החניקה אותו, הוא היה מוטל מת על ידה״, ונדמה לי ש״עד כדי כך שאין לתאר״ הוא גם צורך הדברים הנמשכים, האמונה וחֶזיונותיה הגדולים על הארץ, ואי-ידיעה גדולה על הארץ, וגודל השְכוֹל, שאולי אין לתארם לגמרי.
האם רק דחיפוּת הכתיבה משפיעה עלי או גם ירושלים שמחוץ לסִפרוּת, והרי כשאני קוראת את ״...אבל הארץ הזאת ארץ אכזריה היא״ אני חושבת על אכזריוּת הארץ הממשית שמחוץ לסִפרוּת, ועל אכזריוּת אמונת האיכרים השוודים שקבעה לעצמה את דְּמוּת הארץ ואת דמות רצונות הארץ, וצערי על הארץ הממשית מתרחק מן הסִפרוּת.
ובכל זאת, הרי אני חוזרת אל מִלּוֹת הסִפרוּת ״...בארץ נטולת חוק״, ואני יכולה לראות בהן ארץ הפקֵר, כמעט לא-ארץ, לא גודרת את כל הנמצא בה, ואני נזכרת לרגע בשֹעיר הנשלח עם החטאים אל המִדבר, ועל החטאים הנשלחים הממשיכים להתקיים במדבר ושאין כמעט גדרות לקיומם בו, כמו בארץ הפקר, כמו בארץ-רעיון, והסִפרוּת מחזירה אלי את הכמיהה לארץ-רעיון.
[ירושלים, סלמה לגרלף, עמ׳ 7, 12, 268, 370, הוצאת אריאל, תִרגם יעקב רבינוביץ, מהדורה חדשה]
 |
| ירושלים. סלמה לגרלף מהדורה חדשה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה