השָֹפָה קשורה לעֶצֶם ובָשָֹר [שיחות עם ישראל פיבקו]

שאלנו על מקורות המִלים "אִיש" ו"אִשָּה" ב"לזאת יקרא אִשָּה כי מאיש לֻקחה זאת" ועל השם "אֱנוֹש", והלכנו אל הכתוב במדרש, "...נשא אדם אִשה מקרובותיו עליו הוא אומר עֶצֶם מעֲצָמַי, לזאת יקרא אִשה כי מאיש לוקחה זאת, מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש..." [בראשית רבה פרשה יח], שרק אִם היא מקרובותיו נאמר עליו עצם מעֲצָמַי, והמדרש כמו נוגע כאן באש, בדבר המפחיד והמחריד, כי קרובותיו יכול להיות גם אחותו, אמר ישראל, ובעצם גם אִשה שמאיש לוקחה ב"בראשית" היא גם אחותו, והקִרבה הגדולה של אח ואחות והאיסוּר הגדול שלה נמצאים גם ב"אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" שאמר אברהם לשרה, 

ולמה מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש, כי השפה קשורה לעצם ובשר, לַעצמי, והיא מבודלת בַעצמי, וכמבודלת היא יכולה להיות שפת קודש, אמר ישראל, והמדרש אומר שרק כשהאדם קרא "אִשה" התחילה שוב שפת קודש [לא כשקרא שמות לחיות], כי איש ואִשה הם ריבוי, בלי תפקיד שיש בזכר ונקבה, ורק כאן היה שוב צורך בלשון קודש שמתארת ריבוי, כמו בבריאת העולם, והמדרש אומר רק כשיש איש ואִשה שהם ריבוי, לאותו הדבר, יכולה השפה לקדֵש אותם

 [ויש כאן מין ויכוח, האם השפה היא שפת קודש רק בין בני אדם או של אלֹהים לעצמו, כמו בבריאה]. 

וחשבנו שהשפה המתארת איש ואשה שאין להם תפקיד, והמְקַדֶּשֶת אותם, כמעט מתארת הפשטה שלהם. 

וחשבנו שבשם "אֱנוֹש" חזרה התורה אל איש ואִשה, ולא אל זכר ונקבה ברא אותם, ולא אל אדם. ורק אז הוּחַל לקרוא בשם יהוה.      

[בראשית: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. 

וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי  וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.

וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה. ]

                                               

הגינה שלנו נהייתה גַּן כשמיכאל קרא לה "גַּן".

הגינה שלנו נהייתה גַּן, לזמן-מה, אבל הרי מלכתחילה היתה יכולה להיות גַּן, והרי נטענו אותה ושמרנו אותה, ואנו מתהלכים בה, והיא מקום ותמוּנַת מקום, והרי בעיקר בשביל שנוכַל להאמין שעציה וצמחיה ופרחיה שייכים לנו במידה מסוימת היתה גינה בעינֵינוּ. כי לא יכולנו להאמין שגן ועציו וצמחיו ופרחיו וכל אשר בו יכלו להיות שייכים לנו אפילו במעט. 

עכשיו, כשהגינה נהייתה גן, לזמן מה, היה נדמה לנו שרוחות אחרי הצהרים האהובות הגיעו אל הגן מגַּנִּים רחוקים, משאר גַּנֵּי העולם. ולזמן מה בהַק הגן שלנו ביופיין של רוחות אחרי הצהרים. 

קראתי שוב את המִלים "כשאני משתמש במִלה, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי בלגלוג מה, פֵּרוּשָהּ הוא בדיוק כפֵּרוּש שאני בוחר לתת לה, לא פחות ולא יותר. השאלה היא, העירה עליסה, אם מותר לך לתת למִלים כל כך הרבה פֵּרוּשִים שונים. השאלה היא, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי, מי פה האדון –זה הכֹּל" ב"עליסה בארץ המראָה", אבל לא רציתי לקשור את הדברים האלה בעניין הגן שלנו, והרי לא תמהנו על פֵּרוּש המִלה "גַּן", שנאמרה פתאֹם, אלא רק האמַנו שלזמן מה היתה אצלנו מהוּת הגַּן.                  

[הציטוט מ״עליסה בארץ המראה״. לואיס קרול. תרגום אוריאל אופק. הוצאת מחברות לספרות]

          

                 

     

The Upper Terrace Garden, Italian Garden, And Lake

The Upper Terrace Garden, Italian Garden, and Lake, Trentham, UK, England, engraving 1870s, Britain

by Litz Collection

חוּר, מדרש על מדרש, ודון קישוט איש למנשא, ספר שני [שיחות עם ישראל פיבקו]

["ויבן פתאם, כי האיש האורח היושב בזה, הלוא הוא דון קישוט איש לַמַנשא, אשר ספר קורותיו הראשונות מקרא חמדה הוא לנסיך..." "דון קישוט". סרוונטס. ספר שני עמ' רלה. תרגום ח. נ. ביאליק]

"בתחילה הלכו אצל חוּר אמרו לו [שמות לב] קום עשה לנו אלֹהים, כיון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו", ויש כאן מדרש על מדרש שבו חוּר הוא בנה של מרים, והלכו בתחילה אל חוּר ולא אל אהרון כי אהרון לא ניסה לשכנע את העם לא לעשות את המעשה, אמר ישראל, וחז"ל לא יכלו לקבל את זה, והיו צריכים מניע קודם, ואמרו בתחילה הלכו אצל חוּר. 

ואפשר שהמדרש צוחק על אהרון כאן, אמר ישראל, אבל אפשר שהמדרש רואה כאן משפחה שלמה ואומר שיש כאן שחיתות של משפחה. 

וכשהשושלת צריכה לעבור דרך מרים הרי בנה חוּר צריך להמשיך את השושלת, והם פונים, במדרש, לבן של מרים בגלל "וַתֵּתַצַּב אחותו מרחוק", בגלל אשמתה שם, והרי היא, שאמרה לאביה [במדרש] שהוא גזר כְּלָיָה על כל ישראל כשלא רצה להוליד עוד אחרי גזרת פרעה, גָּזְרָה על משה ב"וַתֵּתַצַּב אחותו מרחוק", ורק בת פרעה הצילה אותו, ועכשיו, כאן במדרש הזה, הם אומרים לה בנך חוּר נושא את הגורל של הטעות שלך. 

ואהרון כאן במדרש שמע שהרגו את חוּר ומיד נתיירא, וה"זבוּחַ" לפניו הוא חוּר, ויש עכשיו מין עורמה במדרש, ואהרון לא סתם נתיירא שמא ימות גם הוא אלא  נתיירא בגלל אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ומיד הן גולין, ועשה להם את העגל  כדי שלא יהיו גולין. במעשה העגל נגד אלֹהים הוא יציל אותם מהגלוּת. כאן במדרש הזה עבודה זרה מצילה את בני ישראל מגלוּת, ואפשר לזכות בארץ ישראל בלי ה', אלא עם אלֹהים אחרים.   

[הספר השני של "דון קישוט" מציג  את דון קישוט כמי שהוא לא יְצִיר-הסִפְרוּת ויציר-הסִפרוּת כאחת. רק כאילו, והרי הוא כולו בִּדְיוֹן. 

ובעצם הוא לא עושה מה שהמדרש על מדרש עושה, והרי המדרש על מדרש על הכתוב בתורה אומר חוּר היה.]  

[שמות יז  " ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר-לָנוּ אֲנָשִׁים, וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק; מָחָר, אָנֹכִי נִצָּב עַל-רֹאשׁ הַגִּבְעָה, וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים, בְּיָדִי.  י וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ, כַּאֲשֶׁר אָמַר-לוֹ מֹשֶׁה--לְהִלָּחֵם, בַּעֲמָלֵק; וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר, עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה   "]

[ויקרא רבה. ג

"רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא פתר קריא באהרון בשעה שעשו ישראל אותו מעשה בתחילה הלכו אצל חור אמרו לו [שמות לב] קום עשה לנו אלהים כיון שלא שמע להן עמדו עליו והרגוהו הה"ד [ירמיה ב] גפ בכנפיך נמצאו דם וגו' וזהו דמו של חור [שם ירמיה ב] לא במחתרת מצאתים כי על כל אלה אשר עשו אלה אלהיך ישראל ואחר כך הלכו אצל אהרון אמרו לו קום עשה לנו אלהים כיון ששמע אהרון כן מיד נתיירא הה"ד [שמות לב] וירא אהרון ויבן מזבח לפניו נתיירא מהזבוח לפניו אמר אהרון מה אעשה הרי הרגו את חור שהיה נביא עכשיו אם הורגים אותי שאני כהן מתקיים עליהם המקרא שכתוב [איכה ב] אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ומיד הן גולין..." ויקרא רבה]

                 

טענתה של האישה בחלום [2]

חלמתי שאִשה בחנות של תכשיטים צבעוניים אומרת שכולנו רוצים לנסוע למקומות רחוקים. בעצם, היא ניסחה בדרכה דברים דומים מעט לאלו שאמר קודם לכן סוֹפֵר שהתראיין בתכנית טלוויזיה, על כמיהַת בני האדם אל הנדוּדים, אבל  היתה בדבריה גם תוכחה כלפַּי, והרי כבר מלכתחילה לא רציתי להסכים עם הדברים שאמרה, ואילו עם דבריו של הסופר הִסכמתי, כי ראיתי בהם את הנדוּדים חסרֵי הממשוּת, כתמונות-חלום. 

וכשהאִשה בחלום טענה שנִטפלתי לניסוח של דבריה בעת שהייתי צריכה לשים לב אל הכוונה שלהם, היא לא התייחסה, כמובן, אל הכוונה הנסתרת שלהם, לחנך אותי. וגם מן הבחינה הזאת היה לסופר שהתראיין בתוכנית הטלוויזיה יתרון. הוא לא הכיר אותי כלל. 

  

[הציוּר של פיץ הנרי ליין לא שייך לכל זה, אלא בִּדְיוֹן האניוֹת והים הוא גם כמעט בִּדְיוֹן הנדוּדים.]                     

           

Salem Harbor   

Fitz Henry Lane  (1804–1865)

 1853

הלך לו למדינת הים [שיחות עם ישראל פיבקו]

ישנה מלכודת במשל למלך, אמר ישראל כשקראנו את "זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, ר' אבא בר כהנא אמר משל למלך שנשא אשה וכתב לה כתובה גדולה וכתב לה כך וכך חופות אני עושה ליך וכך תכשיטין אני עושה ליך וכך וכך כסף וזהב אני נותן ליך, והניחה שנים רבות והלך לו למדינת הים..."[אֵיכָה רבה (בובר)]. 

ונדמה שדברים נהפכים פעם אחרי פעם. והמלך [אלֹהים] שעשה לה [לבני ישראל] חופות, פעם אחרי פעם, הניח אותה שנים רבות, עזב את בני ישראל בגלות ולא בגלות, והיא, שהיתה קוראת כתובתה ומתאנחת ולא נוהה אחרי דברֵי שכנותיה, אמרה לו כשחזר אילולא כתובתך מרובה שכתבת לי כבר הטעו אותי שכנותי, כי היא סמכה על הכתובה ולא על המלך. כי הכתובה היא השטר. 

ולמה היה תמיה ממנה שהמתינה לו כל השנים הללו, למה אלֹהים אמר לבנֵי ישראל בני, תמיה אני מכם היאך המתנתם לי כל השנים הללו. כי הוא לא התכוון בכתובה שזה יהיה החוזה, אמר ישראל, אבל הם אמרו לו אילולא תורתך שנתת לנו, כי הם ראו את התורה כהבטחה גמורה שלו. התורה היתה ההבטחה הגמורה שלו. והמדרש הזה לאֵיכָה מאשים כאן את אלֹהים, שלא חשב שהתורה היא הבטחה גמורה. לא את בני ישראל ואת ירושלים.

וישראל אמר עוד על "היו שכנותיה מקנטרות אותה", על אומות העולם היו מקנטרות אותה, המדרש לא נותן להפריד את ישראל מאומות העולם.  

   

  

 ["...משל למלך שנשא אשה וכתב לה כתובה גדולה וכתב לה כך וכך חופות אני עושה ליך וכך תכשיטין אני עושה ליך וכך וכך כסף וזהב אני נותן ליך, והניחה שנים רבות והלך לו למדינת הים, והיו שכנותיה מקנטרות אותה ואומרות לה לא בעליך שבק יתיך, זילי נסבי לך גבר אוחרנן, והיתה בוכה ומתאנחת, ואח"כ היתה נכנסת לתוך חופתה וקראת כתובתה ומתאנחת, לאחר ימים ושנים בא המלך, ואמר לה תמיה אני ממך איך המתנת לי כל השנים הללו, אמרה לו אדוני המלך אילולא כתובתך מרובה שכתבת לי, כבר הטעו אותי שכנותי, כך אומות העולם מונין את ישראל ואומרות להם אלהכון לא בעי יתכון, שביק יתכון, סליק שכינתיה מעליבון, בואו אצלנו ואנו ממנים אתכם דוכוסין ו....וישראל נכנסים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שלהם וקורין בתורה....

למחר שבאה הגאולה אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני תמיה אני מכם היאך המתנתם לי כל השנים הללו, והן אומרים לפניו רבון כל העולמים אילולא תורתך שנתת לנו...." איכה רבה [בובר] פרשה ג]

רחמים על סדומיים [שיחות עם ישראל פיבקו]

...ודיברנו על "קח את אהרון ואת בניו אתו וגו', זה שאמר הכתוב [תהלים מה] אָהַבְתָּ צֶדֶק וַתִּשְֹנָא רֶשַע וגו'", שכאן אהרון הוא אוהב צדק, ו"קַח" הוא בגלל אהבַת צדק ולא בגלל היותם ממשפחת לויים, ובחירת כהן כאן לא בגלל קדוּשה וטהרה, אלא בגלל אהבת צדק, צדק עדיף על קדוּשה וטהרה, ודיברנו על "באברהם אבינו בשעה שביקש רחמים על סדומיים אמר לפניו רבונו של עולם נשבעת שאי אתה מביא מבול לעולם הה"ד [ישעיהו נד] כי מי נוח זאת לי מבול של מים אי אתה מביא מבול של אש אתה מביא מה אתה מערים על השבועה אם כך לא יצאת ידי שבועה", אש בסדום כמו מי המבול, וכך, בעיני המדרש כשאלֹהים נשבע אין משמעות לשבועה. ולא כתוב בספר בראשית שאברהם ביקש רחמים, אמר ישראל, אלא בבראשית הוא ביקש שאלֹהים יסביר לו את הקריטריון להשמדת סדום, תספה צדיק עם רשע, ביקש לדעת אם מידת הדין כאן היא העיקר. 
 וכשאמר האף תספה צדיק עם רשע, אמר ישראל, הוא אמר שמעשה של אדם אחד משפיע על מעשה של אדם אחר, הצדיקים משפיעים על העיר כולה, על המקום, והמקום נהיה מין עיר מקלט לכל מי שנמצא בו, כי הטוב משפיע יותר מהרע. וזה לא משפט, לא דין. 

ובעצם אברהם ביקש מאלֹהים שלא ינהג על פי מידת הדין לרגע אחד בתוך הזמן, אף על פי שמידת הדין היא חזקה מאלֹהים, היא כמו חוק טבע, והיא תובעת ממנו שינהג על פיה. 

וכשאברהם אמר חלילה לך מעשות כדבר הזה אמר לפניו חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, הוא בעצם אמר לאלהים לא לעשות משפט. וזה מידת החֶסֶד של אברהם. והחסד לא מקבל את קיום הדין. והמדרש אומר "אם משפט אתה מבקש אין כאן עולם, אם עולם אתה מבקש אין כאן משפט...", כי אם משפט אתה מבקש אין כאן עולם מפני שבָּעולם יש מימוש רצון של הבורא, מימוש של חסד, אמר ישראל, אבל התבוננוּת על העולם מלמדת שאין חסד אלא חוקים עִוְּרִים, והמדרש אומר אתה יכול להחזיק בשני הקצוות, בהתקיימוּת של מידת הדין ושל מידת החסד. והמדרש והתורה מחזיקים בשני הקצוות, מפני שכל מידה יש לה צד של צדק, אמר ישראל, ויש לה  זכות להתקיים. 

[ויקרא רבה (וילנה)פרשת צו פרשה י. : "קח את אהרון ואת בניו אתו וגו' , זה שאמר הכתוב (תהלים מה) אהבת צֶדֶק ותשנא רֶשַע וגו' ר' יודן בשם רבי עזריה פתר קריא (פתח בקריאה) באברהם אבינו בשעה שביקש רחמים על סדומיים אמר לפניו רבונו של עולם נשבעת שאי אתה מביא מבול לעולם הה"ד [ישעיהו נד] כי מי נוח זאת לי, מבול של מים אי אתה מביא, מבול של אש אתה מביא, מה אתה מערים על השבועה אם כך לא יצאת ידי שבועה ה"ה דכתיב [בראשית יח] חלילה לך מעשות כדבר הזה אמר לפניו חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, אם משפט אתה מבקש אין כאן עולם, אם עולם אתה מבקש אין כאן משפט..."]

    

                                     

    

יְדַמֶּה לו שמִחוּץ לַמַּחֲנֶה ...[שיחות עם ישראל פיבקו]

 ... מֹשֶה החליט שאלֹהים יבוא לאֹהֶל, שהאֹהֶל יהיה אֹהֶל מוֹעֵד, התוועדות, של אלֹהים, אמר ישראל כשדיברנו על "ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד והיה כל מבקש יהוה יצא אל אהל מועד"[שמות לג]. ושאלנו על "מחוץ למחנה", ונזכרנו במחלות המוּצאות אל מחוץ למחנה. 

ואחרי כן, האֹהֶל האחר, "וידבר יהוה אל משה לאמר ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד. ושמת שם את ארון העדוּת וסכֹת על הארון את הפרוכת...", ואז גם "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד יהוה מלא את המשכן" . 

ובכל זאת, כבר נהיָה משה כמו אלֹהים, נגלֶה ונסתָר, כי "וְרָאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה; וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת-הַמַּסְוֶה עַל-פָּנָיו עַד-בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ. " [לד,לה]. 

וחשבתי אחרי כן עוד על המחלות שהוצאו אל מחוץ למחנה, ועל הכֹּהֵן שהיה רואה את הנְגָעִים, ושהיה קרוב מאד אל הדבר שהיה צריך להיות מוּצָא אל מחוץ למחנה, ורחוק ממנו מאד, ועל הרופא שאולי יוכל לרפא מן המחלות האלו, אבל לא תהיה לו ידיעַת הקרוב כל כך והרחוק כל כך, לא תהיה לו הידיעה שיש לכהן, ידיעת המרחק והקִרבה של הטמא והמרחק והקִרבה של הטהור. אולי יְדַמֶּה לו שמחוּץ למחנה הרחק מן המחנה הוא המרחק הגדול.     

[ויקרא יג כָּל-יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ, יִטְמָא--טָמֵא הוּא:  בָּדָד יֵשֵׁב, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. 

יד,א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יד,ב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ:  וְהוּבָא, אֶל-הַכֹּהֵן.  יד,ג וְיָצָא, הַכֹּהֵן, אֶל-מִחוּץ, לַמַּחֲנֶה; וְרָאָה, הַכֹּהֵן, וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע-הַצָּרַעַת, מִן-הַצָּרוּעַ.]

[שמות: וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת-הָאֹהֶל וְנָטָה-לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, הַרְחֵק מִן-הַמַּחֲנֶה, וְקָרָא לוֹ, אֹהֶל מוֹעֵד; וְהָיָה, כָּל-מְבַקֵּשׁ יְהוָה, יֵצֵא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.  

לג,ט וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה.  

מ,א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  מ,ב בְּיוֹם-הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, תָּקִים, אֶת-מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.

מ,לד וַיְכַס הֶעָנָן, אֶת-אֹהֶל מוֹעֵד; וּכְבוֹד יְהוָה, מָלֵא אֶת-הַמִּשְׁכָּן.  מ,לה וְלֹא-יָכֹל מֹשֶׁה, לָבוֹא אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--כִּי-שָׁכַן עָלָיו, הֶעָנָן;]