שאלנו על מקורות המִלים "אִיש" ו"אִשָּה" ב"לזאת יקרא אִשָּה כי מאיש לֻקחה זאת" ועל השם "אֱנוֹש", והלכנו אל הכתוב במדרש, "...נשא אדם אִשה מקרובותיו עליו הוא אומר עֶצֶם מעֲצָמַי, לזאת יקרא אִשה כי מאיש לוקחה זאת, מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש..." [בראשית רבה פרשה יח], שרק אִם היא מקרובותיו נאמר עליו עצם מעֲצָמַי, והמדרש כמו נוגע כאן באש, בדבר המפחיד והמחריד, כי קרובותיו יכול להיות גם אחותו, אמר ישראל, ובעצם גם אִשה שמאיש לוקחה ב"בראשית" היא גם אחותו, והקִרבה הגדולה של אח ואחות והאיסוּר הגדול שלה נמצאים גם ב"אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ" שאמר אברהם לשרה,
ולמה מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש, כי השפה קשורה לעצם ובשר, לַעצמי, והיא מבודלת בַעצמי, וכמבודלת היא יכולה להיות שפת קודש, אמר ישראל, והמדרש אומר שרק כשהאדם קרא "אִשה" התחילה שוב שפת קודש [לא כשקרא שמות לחיות], כי איש ואִשה הם ריבוי, בלי תפקיד שיש בזכר ונקבה, ורק כאן היה שוב צורך בלשון קודש שמתארת ריבוי, כמו בבריאת העולם, והמדרש אומר רק כשיש איש ואִשה שהם ריבוי, לאותו הדבר, יכולה השפה לקדֵש אותם
[ויש כאן מין ויכוח, האם השפה היא שפת קודש רק בין בני אדם או של אלֹהים לעצמו, כמו בבריאה].
וחשבנו שהשפה המתארת איש ואשה שאין להם תפקיד, והמְקַדֶּשֶת אותם, כמעט מתארת הפשטה שלהם.
וחשבנו שבשם "אֱנוֹש" חזרה התורה אל איש ואִשה, ולא אל זכר ונקבה ברא אותם, ולא אל אדם. ורק אז הוּחַל לקרוא בשם יהוה.
[בראשית: בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם.
וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת.
וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה. ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה