הגינה שלנו נהייתה גַּן, לזמן-מה, אבל הרי מלכתחילה היתה יכולה להיות גַּן, והרי נטענו אותה ושמרנו אותה, ואנו מתהלכים בה, והיא מקום ותמוּנַת מקום, והרי בעיקר בשביל שנוכַל להאמין שעציה וצמחיה ופרחיה שייכים לנו במידה מסוימת היתה גינה בעינֵינוּ. כי לא יכולנו להאמין שגן ועציו וצמחיו ופרחיו וכל אשר בו יכלו להיות שייכים לנו אפילו במעט.
עכשיו, כשהגינה נהייתה גן, לזמן מה, היה נדמה לנו שרוחות אחרי הצהרים האהובות הגיעו אל הגן מגַּנִּים רחוקים, משאר גַּנֵּי העולם. ולזמן מה בהַק הגן שלנו ביופיין של רוחות אחרי הצהרים.
קראתי שוב את המִלים "כשאני משתמש במִלה, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי בלגלוג מה, פֵּרוּשָהּ הוא בדיוק כפֵּרוּש שאני בוחר לתת לה, לא פחות ולא יותר. השאלה היא, העירה עליסה, אם מותר לך לתת למִלים כל כך הרבה פֵּרוּשִים שונים. השאלה היא, אמר הַמְתִּי דַּמְתִּי, מי פה האדון –זה הכֹּל" ב"עליסה בארץ המראָה", אבל לא רציתי לקשור את הדברים האלה בעניין הגן שלנו, והרי לא תמהנו על פֵּרוּש המִלה "גַּן", שנאמרה פתאֹם, אלא רק האמַנו שלזמן מה היתה אצלנו מהוּת הגַּן.
[הציטוט מ״עליסה בארץ המראה״. לואיס קרול. תרגום אוריאל אופק. הוצאת מחברות לספרות]
The Upper Terrace Garden, Italian Garden, And Lake
The Upper Terrace Garden, Italian Garden, and Lake, Trentham, UK, England, engraving 1870s, Britain
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה