עוד בשיחה עם דָּוִד על טי. אן. אף, וחזרה אל "ספר רופא הילדים".
... נוטים לייחס את הגילוי של הטי. אן. אף. לוואלי מנקין, שניסה להבין את מנגנון הדלקת ב1940,אמר דוד, אבל כבר לפני אלפיים שנה הוגדרו ארבעה סימני דלקת, הנוצרת מדברים שונים, וגם וואלי מנקין תהה מדוע דברים שונים זה מזה כמו כוויה, שריטה, חיידק, יוצרים אותו דבר. מנקין הסביר שכנראה הגוף עצמו יוצר חומרים שהם היוצרים את הדלקות. לאחד מן החומרים האלה, הגורם לנמק של רקמה, הוא קרא נֶקרוזין, מוות של רקמה, וטען שהנזק והדלקת שברקמות נגרם על ידי מדיאטורים ספציפיים, שהיום נקראים ציטוקינים. אף אחד מן השמות שקרא לא התקבל, אמר דוד, וספק אם הוא צדק בזיהוי החומרים עצמם, אבל היה הראשון שהעלה את הרעיון הזה. מוקדם יותר, לפני כמאה שנה, רופא בשם קולין, שמטופלת צעירה שלו מתה מסרטן, שם לב למקרים מסוימים, ידועים, שבהם אצל אנשים עם סוגי סרטן מסוימים שפיתחו שושנה, דלקת חיידקית חריפה, לפעמים נעלם הסרטן. הוא חשב לנסות לחקות את זה. הוא חשב שאולי על ידי דלקת חיידקית אפשר לרפא סרטן, ויצר תמציות מחיידקים, שביניהם חיידק השושנה, והזריק לחולים, וריפא. בתו, שעבדה בחקר הסרטן, כתבה את הרקורד של הטיפולים האלה. היתה לכך השפעה עצומה על המחקר, ומדענים התחילו לחפש את המנגנון, וגילו בעיקר שיש מבנים מיוחדים לחיידקים, שהגוף שלנו מגיב להם. ב1967 ננסי ראדל וגייל גראנג'ר מצאו שבלימפוציטים מגורים בתרבית יש חומר שיכול להרוג תאים, וקראו לו לימפוטוקסינים. יותר מאוחר נעשו ניסויים בהזרקת תמצית החיידקים של קולין בעכבר או במודלים, והשמידו גידולים מסוימים.
ב1974 מצאו לויד אולד ואחרים שאם מזריקים לעכבר שאין לו סרטן את המרכיבים החיידקיים, ואת הדם שלו מזריקים אחר כך לעכבר שיש לו סרטן, זה גם פועל, ומכך הבינו שלא מרכיבי החיידקים הם הגורמים לפעולה אלא דבר הנוצר בגוף עצמו, ולויד אולד קרא לו "טומור נקרוזיס פאקטור" [טי. אן. אף]. יותר מאוחר, המשיך דוד, ב1985, אנחנו ואחרים בודדנו את החלבון טי. אן. אף, שהתברר שאפשר לקרוא לו גם לימפוטוקסין. טיפול בכמויות גדולות של טי. אן. אף נגד גידולים סרטניים התגלה כמסוכן מאד.
כשחזרתי ארצה מארצות הברית, אמר דוד כשחזר לדבר על תקופה קודמת, אמרתי אשאל את השאלות הנועזות ביותר ואתחיל בדברים הכי חדשים, וכמובן לא היה ניתן להגיע בזמן קצר להישגים גדולים כל כך בשטח שהיה חדש עבורי. כשלא ניתנו לי תנאי עבודה היכולים לאפשר התפתחות, ניסיתי להמשיך עבודה שעשיתי בארצות הברית, ואחר כך התחלתי לעבוד על אינטרפרון גַמא, והגעתי לממצאים הראשונים שרמזו על מנגנונים שונים ועל מנגנונים שבאמצעותם תאים הנקראים N.K.cells מכירים תאי סרטן. אמרתי אז , בעקבות דברים שאמר מיקי שרָם, שהנושא המקורי ביותר הוא מוות של תאים, שאינו נלמד, ואינו ידוע, ושסביר שיש בו סדר מסוים, ושיש מה ללמוד בזה, ואמרתי לסטודנטים זה הצד האפל של הירח. הדבר שלא נלמד עדיין. התחלתי לעסוק במוות של תאים מתוך מחשבה שמסתתר שם איזה רעיון, שאין אקראיוּת, והתחלתי להתעניין אז בנושא של המערכת החיסונית והמעורבות שלה במחלות, וזה הסב את תשומת לבי לעובדה שיש תאים במערכת החיסונית שתפקידם להרוג תאים, ושהדבר הזה מכֻוָּן.
את יכולתם של תאים בעלי יכולת הריגה להרוג מזרז אינטרפרון, אמר, ושני מדענים, טרינצ'יירי וסַנטולי, הראו שאם מטפלים בתאים הורגים באינטרפרון גַמא הם הורגים יותר חזק. ואם מטפלים בתאים נהרגים באינטרפרון גמא הם נעשים פחות פגיעים. הדבר הזה הפנה את תשומת לבי לכך שמוות של תאים אינו ספונטני ושיש לו מנגנוני בקרה. התחלתי לעבוד על התאים ההורגים ועל התאים הנהרגים, אבל כדי לזהות מולקולות צריך להסתייע במולקולות אחרות, כמין בחן, או כנקודת משען. הייתי צריך למצוא מולקולה חוץ-תאית, כנקודת משען. וכאן, כמו במקרים אחרים, היתה מחשבת-משאלה, שאולי תאים של המערכת החיסונית, שהאינטרפרון מזרז את יכולתם להרוג, הורגים באמצעות הפרשה של משהו. טליה עשתה זאת, כשטיפלה בתאים הורגים באינטרפרון, ושמה על תאים אחרים, ושוב היתה מחשבת- משאלה שהוליכה לממצא, אבל כמו בחלק גדול מהמקרים הובילה מחשבת-המשאלה לממצא אחר ממה שחשבנו עליו. מצאנו חלבון שאינו מופרש, והוא הטי. אן. אף, הנוצר ומופיע על פני התא. אז, אמר דוד, הצטרף אלי דני, והתחיל לעבוד על הקשר בין המולקולות ההורגות שגילינו ובין וירוסים, וגילה שוירוסים מזרזים את יצירת מה שכיום אנו יודעים שהוא טי. אן. אף, ושטי. אן. אף הורג תאים מודבקים בוירוסים. אז כבר היינו קרובים לסוף הניקוי של טי. אן. אף, ולפני יצירת נוגדן לו, שאחר כך היה בסיס לתרופה, שנקראה "רמיקייד".
אחרי השיחה שלנו קראתי במאמר "דלקת מושרית - "נקרוסום": האם תאים מוכרחים למות בשל כך?", שבו כתב דוד, לקראת סוף המאמר, שמכל הדרכים השונות שבהן הגוף מגן על עצמו, הריגת התאים שלו עצמו היא הדרך שבה הוא משלם את המחיר היקר ביותר, ושמוות של תאים צריך אם כך להיות צפוי לקרות רק כמוצא אחרון בהגנה.
עכשיו, כשחזרתי אל השיחה עם דוד, חזרתי גם אל "ספר רופא הילדים" שנכתב לעזרת הילדים החולים והבריאים על ידי הרופא מ. שטודענצקי, ויצא לאור ב-1876 בוורשה, ושנתן לי אותו ישראל. בפתח הספר, בתולדות ימי חייו, כתב ד"ר מ. שטודענצקי "...על ברכי הורי היקרים גדלתי, ועל מי התלמוד נהלני אבי ז"ל עד מלאת לי ארבע עשרה שנה. במתק שפתיו לימדני דברי התלמוד ופוסקים, ואנוכי עסקתי במו בשקידה כל ימי חיי אמי...״, ובסופו כתב ״"תמו דברי הספר, וחסדיך ה' לא יתמו, לעמוד לימין הורי הילדים ואומניהן, ורופאי תחלואיהם, למען בריאותם ושלמות גופם, לטוב להם כל ימיהם, ירויון מטוב ברכותיך יוצר האדם, יתענגו ממתק חיים מאושרים, יודו שמך סלה".
