הִמשיכוּ להיות עובדֵי עבודה זרה [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

מִתְּחִלָּה עובְדֵי עֲבודָה זָרָה הָיוּ אֲבותֵינוּ, ואפשר ש״מִתְּחִלָּה״ הוא שהִמשיכוּ להיות עובדי עבודה זרה, ויש כאן מדרש מסתמך על מדרש, כמעט כהיסָמכוּת על חִיּוּת גדולה, על חַיֵּי המדרש, ״תרח עובד צלמים פעם אחת יצא (תרח) למקום אחד הושיב אברהם מוכר תחתיו...״, ואומרים חז״ל שהטבע של הבית של אברהם הוא למכור פסלים. שתרח היה אחראי על העבודה הזרה. ובהיסמכות על מדרש שלהם הם טוענים שלעם ישראל יש נטייה לעבוד עבודה זרה, ושתרח, שהוא מאבותינו, קבע את אופי העם כעובדי עבודה זרה. ויהושע מספר להם את תולדות העבודה הזרה שלהם, של העם, שאין לה סוף, ״...אֲבותֵיכֶם מֵעולָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחור, וַיַּעַבְדוּ אֱלהִים אֲחֵרִים..״. 

ובשיחה שלנו דיבר ישראל על הקושי לדעת מהי עבודה זרה, ולדעת אם זו עבודה זרה או לא, ולמי זרה, כי בעבודת אלֹהים קשה לזהות אם היא זרה או לא. ויכולה להיות עבודת אמת שהיא זרה לאל האחד הזה, אבל גם האל האחד הזה משתנֶה, ובהסתכלות לאחור אפשר לדעת מתי היתה עבודת אמת ומתי עבודה זרה. והזכרנו את בני אהרון שלקחו את האש מעצמם לעשות את הענן שהוא בעצם ענן של אלֹהים, ניסו להחליף את אלֹהים, וזאת היתה האש הזרה. וישראל אמר עבודה זרה היא קִלקוּל בתוך עבודת אלֹהים. ונבואת שקר היא עבודה זרה. דיבור בשם אלֹהים כאילו הוא דיבר. תמיד יש שקר או זיוף בעבודה זרה.

והיא נמצאת ביסודות האמונה ולא בספקנוּת, אמר, והיא מסוכנת לאלֹהים. כי כמו אצל בני אהרון, כאילו ישנה היכולֶת להחליף את אלֹהים. 

ובדברי יהושע יָרְדוּ מִצְרָיִם, ירדו אל המקום של עבודה זרה. 

 

 

[מִתְּחִלָּה עובְדֵי עֲבודָה זָרָה הָיוּ אֲבותֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקום לַעֲבדָתו, שֶׁנֶּאֱמַר: 
וַיאמֶר יְהושֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כּה אָמַר ה' אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבותֵיכֶם מֵעולָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחור, וַיַּעַבְדוּ אֱלהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאולֵךְ אותו בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעו וָאֶתֵּן לו אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקב וְאֶת עֵשָׂיו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אתו, וְיַעֲקב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. ]

 

[ויקרא י : א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ 

עָלֶיהָ קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם]

Campbell's Soup או חלום האמנות

קופסאות מרק קמפבל כאן על השולחן נִדְמוֹת מיד ל״פחיות המרק של קמפבל״ של אנדי וורהול, לַלא-מציאוּת, לחלום-האמנוּת. והרי האמנוּת משפיעה עליהן, מושכת אותן אל תשוקות הדמיוֹנוֹת והידיעה ואל הערָבוֹת הגדולות של אי-ההשֹגה. הרי היא, התלויה לכאורה בחפצים של המציאוּת שמחוּץ לה, משפיעה את רוּחָהּ על החפצים של המציאוּת עד שנדמה שהם תלויים בה, שמַרְאֵיהֶם נקבעים בגלל מראהָ שלה, וכאן, במטבח, הם נִדמים לָהּ לרגע, מִתְעַלִּים בתוך האשליָה. 

זה מזכיר לי מחשבה חולפת על השְפָּעַת הרישוּמים של אנה טיכוֹ על הרי ירושלים. כאילו הרישומים האלה מוטלים על מראֵה ההרים עצמם. כאילו קוויהם משפיעים את יכולותיהם על יכולות ההרים. 

המחשבה החולפת הכמעט נעלמת תוכל לשוב, כי הרישומים יוכלו תמיד להשפיע את דִמיוֹנוֹתיהם ואת יְפִי הרחוק מהשָֹגָה על הנוף המוגבל של המציאוּת. 

[פחיות המרק של קמפבל (לעיתים מוזכרת כ-32 פחיות המרק של קמפבל) היא יצירת אמנות שנוצרה ב-1962 על ידי אנדי וורהול.]

  

כאו על השולחן

Andy Warhol 

Campbell's Soup Cans (American, 1928–1987)

Andy Warhol

טיפש במקום החכם של ההגדה [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

בן טיפש בתלמוד ירושלמי הוא במקום החכם של ההגדה, אמר ישראל בשיחה שלנו. כי הם נותנים לטיפש את התשובה של החכם בהגדה, והוא טיפש כי הוא שואל ״מה זאת״ על הצורה, הסעודה, ולא על התוכן, ובעצם הם טוענים כך ששאלַת החכם בהגדה על החוקים והמשפטים היא לא עמוקה, אלא רק על הסעודה. והטיפש שלהם הוא הטיפש-חכם, והרווח בין טיפש וחכם אצלם דק.

ובתשובה שלהם, שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת, הם מזהירים אותו מהתוכן הרומאי של הסעודה, התוכן של הפריצוּת. 

ובן חכם כאן, האומר ״אותנו״ [לא ״אתכם״], הוא חלק מהעם, להבדיל מהרשע האומר ״לכם״. האומר אני אלטרנטיבה לכם, אמר ישראל. 

והתשובה לחכם כאן לא קשורה לרומא, לסעודה, אלא רק ליחסים של אלֹהים עִם העם. כי הוא שואל מה העדות החוקים והמשפטים של יציאת מצרים, לא של עכשיו, והם עונים בחוזק יד. אלֹהים כפה עלינו, ציווה עלינו לצאת ממצרים. היציאה והֱיוֹת עַם וממלכת כֹּהנים, הגאולה, נִכפו עלינו.

כך כל החוקים והמשפטים האלה הם בכפייה גם על החכם, שאמר ״אותנו״, 

והוא שייך לעם בכפייה של אלֹהים. 

והרשע, כאן בתלמוד הירושלמי, האומר מה הטורַח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה, מדבר לא ממבט של אילו היה שם אלא ממבט של עכשיו. הוא רשע של תקופת חכמים, לא של יציאת מצרים. והוא  אומר יש לי ספק על גאולת ישראל לא בזמן יציאת מצרים אלא עכשיו. 

אבל הוא אומר ״טורַח״ כי הם מצליחים כל שנה ושנה להביא גאולה לעולם. זה הטורַח. כל שנה ושנה, להמשיך את תפקיד הגאולה של ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ושאינו יודע לשאול, הם לא דנים בו, הוא ברור להם, כי ברור להם למה הוא לא יודע לשאול, וגם הם לא יודעים לשאול. 

 

 

 

[תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י דף לז 

 

ה"ד/ הלכה ד' תני ר' חייה כנגד ארבע' בני' דיברה תור' בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאל 

בן חכם מהו אומ' מה העדות והחקים והמשפטי' אשר צוה יי' אלהינו אותנו אף אתה אמור לו בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים מבית עבדים 

 

בן רשע מהו אומר מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו בעבור זה עשה יי' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להיגאל משם לעולם 

טיפש מהו אומר מה זאת אף את למדו הילכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקימון שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת 

בן שאינו יודע לשאל את פתח לו תחילה 

אמר ר' יוסה מתניתא אמר' כן אם אין דעת בבן אביו מלמדו]

 

הם רואים בַּמציאוּת חוכמה, רִשעוּת, תוֹם ואת מה שאין יודעים לשאול עליו [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

עכשיו דיברנו על תָּם, שהוא רואֶה בַּמציאוּת תום, ועל שֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול שהוא הרואֶה בַּמציאוּת את מה שאין יודעים לשאול עליו. 

התָּם האומר מַה זּאת, מסתכל על יציאת מצרים בתום, והתשובה ״בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם״ אומרת לו אין תמימוּת, אלא המציאוּת מכריחה לחוזק יד, אמר ישראל בשיחה שלנו. התמימות שלו רואה כאילו הגאולה חייבת לבוא מהטבע, אמר. 

ושאינו יודע לשאול, אינו יכול לשאול שאלה גדולה קיומית, ובעצם יש בו אי-יכולת עילאית לשאול, אמר. כי המציאוּת בעיניו היא כמעט חסרת פשר, חשבנו, כמעט לא ניתנת לשאלה, וראינו בו משהו גדול ממה שראינו בחכם, ברשע ובתם. 

והם אומרים לו את מה שהם אומרים לרשע, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם [שכאן, כמו בתשובה שלהם לרשע, אלֹהים צריך לשאול מי הוא ״לי״], ואין להם תשובה גדולה דיה לגודֶל אי-היכולת שלו, לראִיית מה שכמעט אי אפשר לשאול על המציאוּת. 

וכמו החכם והרשע גם התָּם ושאינו יודע לשאול הכרחיים. כל אחד מהם רואה חלק אחר של המציאוּת, חוכמה, רִשעוּת, תום ומה שאין יודעים לשאול עליו.

 

 

 

[תָּם מָה הוּא אומֵר? מַה זּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו "בְּחוזֶק יָד הוצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים".

וְשֶׁאֵינו יודֵעַ לִשְׁאול - אַתְּ פְּתַח לו, שֶׁנֶּאֱמַר, וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיום הַהוּא לֵאמר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.]

 

השפה הצדיקה התחילה להדאיג אותנו.

השֹפה הצַדִּיקָה התחילה להדאיג אותנו, ובעצם כל הצַדיקוּת הרַבָּה כל כך הדאיגה אותנו. גם אי-הענווה בה, אמר זֹהַר. חשבתי על הענווה של שֹפת הסיפוּר הקצר, ואמרתי לו על מין הִתנגדוּת של שֹפת הסיפור הקצר לצַדיקוּת רַבָּה, ובעצם, אמרתי לו, הִתנגדוּת כל שֹפת הסִפרוּת.  

החתיכה הבלונדינית העירומה למעשה בבגד ים קטן בַסיפוּר של ג׳ק קרואק, ההִשתלחוּת של בּרֶנבַּר של ג׳ון ארווינג, פריצַת הפְּרוּצוֹת של ריצ׳רד מתסון ועוד בְּדָיוֹת-הסִפרוּת המשיכו להתרוצץ בעולם בזמן שדיברנו, חופשיות לגמרי, עם השֹפה הלא-צַדִּיקָה שלהן, ועודדו אותנו.         

וכמעט האמנו ששֹפַת הסִפרוּת תתרוצץ תמיד, וכמעט הרגשנו שהסִפרוּת מצילה אותנו. 

 

[ואיזה תענוג היה לנו כשקראנו על החתיכה הבלונדינית ואיזה תענוג היה לנו בכל הסִפרוּת היפה.]                

 

                                                 

                  

הִתעמקוּת הרָשָע [שיחות עם ישראל פיבקו על ההגדה]

 

בשיחה הזאת חיבה לרָשָע וצורֶך לרדת לעומֶק סיבת החיבה ולעומק הרָשָע השואל מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם, מה הקורבן הזה לכם, עד שסיבת החיבה נמצאת בשאלה הזאת. 

כי כשהוא שואל את השאלה מסֵפֶר שְמוֹת על קורבן פסח הוא שואל בגלל קורבן עולָה הפוך, קורבן עולָה שלא עולֶה, ושהמקריב מקריב אותו לעצמו [אוכל אותו] ולא לאלֹהים, אמר ישראל, והטענה של הרשע היא על הוויית הקורבן, שצריך להיות האחר של עצמךָ וכאן נאכל על ידי עצמךָ. כאילו עצמך הוא אלֹהים. 

ובעצם הרשע נכנס אל עומק עניין הקורבן, להבין למה הקורבן הוא לעצמך. והרִשעוּת היא שאלה גדולה על מהות קורבן פסח, אמר ישראל.

וב״לָכֶם וְלֹא לוֹ״ שתי הֲבנות, ״לוֹ״ הוא הרשע או ״לוֹ״ הוא אלֹהים, בשפה שמגדירה את אלהים כ״לוֹ״, שאפשר להצביע עליו וגם לבטל את ההצבעה כי הוא נוכח ולא נוכח באותה עת. 

וב״שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר״ הכלל הוא עַם ישראל, אמר ישראל, כי בפסוק בתנ״ך ״לכם״ הוא עַם ישראל, וכאן העם הוא כלל והרשע נהיה הפרט, ויש לו כוח עצום כי הכלל מעומעם, והוא כָּפַר בקורבן הפסח כי הקורבן הוא להם ולא לאלהים. 

[ואילו בהבנת ״לו״ כרשע הוציא עצמו מן הכלל כי הכלל עובד את אלֹהים, והם קוראים לו רשע כי הוא לא עובד את אלֹהים. וכָפַר בעיקר הוא כפר באלֹהים.]

ומין גסוּת בתשובה אף אתה הקהה את שיניו, כי אי אפשר לבטל את השאלה של הרשע, שהיא נכונה, אלא רק להקהות את שיניו ולהחליש את נשיכתו, שתהיה פחותת ערך, רק להחליש את מה שהוא אומר. כי יש אמת בדבריו. 

וכשהם עונים גם ״בעבור זה עשה ה׳ לי״, בעבור הקורבן, שאם לא היו עושים את  הקורבן לעצמם, אלֹהים לא היה מוציא אותם ממצרים, כי הוא היה תלוי בהם, והוא שכנע אותם לצאת על ידי שהרגישו כעַם, במרכז, הם לא אומרים למה הם ממציאים עכשיו את הקורבן בבית המקדש ואת ליל הסדר לעצמם. והם לא מבַטלים את דבריו של הרשע. 

וכמובן, גם הוא לא מתבטל. הוא הכרחי.

 

 

[רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר. מָה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. לָכֶם וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו וֶאֱמוֹר לוֹ. בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה׳ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי וְלֹא לוֹ. אִלּוּ הָיָה שָׁם לֹא הָיָה נִגְאָל:]

 

[שמות יב: ...וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּֽאת׃ כו וְהָיָ֕ה כִּֽי־יֹאמְר֥וּ אֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵיכֶ֑ם מָ֛ה הָֽעֲבֹדָ֥ה הַזֹּ֖את לָכֶֽם׃ כז וַֽאֲמַרְתֶּ֡ם זֶֽבַח־פֶּ֨סַח ה֜וּא לַֽיהוָ֗ה] 

 

 

עונֶג בסיפורים האלה [משהו על ״אִשה לעניין. מבחר סיפורי הפלייבוי״]

כמו חֵן הקייטנים החופשיים המאושרים של ימֵי קיץ על חוף הים, כך החן השוֹרֶה על הסיפורים הקצרים של ג׳ון ארווינג, ג׳ון צ׳יבר, ארווין שו, ברנרד מלמוד, ג׳ויס קרול אוטס ושל אחרים כשהם סיפורי הפלייבוי, כנופשים על חוף הפלייבוי, גם כשהם מקובצים אחרי כן בספר ואין צורך לקרוא את מגזין פלייבוי כדי לדמות אותם בו, ולדמות את מגעָם בנִמצאים בו תמיד ובנופשים האחרים בו, ולדמות מין עונֶג במגעם בהם. 

וגם שם הם נידונים, כמו תמיד, כמו כל אמנוּת. 

אני קוראת בהם שוב אחרי זמן רב, את ״לִמקום הולכים כל אלה שהוד בם וחוכמה״, את ״השתלחותו של בּרֶנבַּר״, את ״קול גדול שנדם״ וכמה אחרים, ומשהו בחן השוֹרֶה עליהם שם מזכיר לי פתאֹם כמו בלי סיבה ברורה את השֶבַח והגְּנוּת הנמצאים זה ליד זה ואת דברי ר׳ יהודה ״אם היה לִבָּהּ נָאֶה לא היה מְגַלֵּהוּ, ואם היה שְֹעָרָהּ נָאֶה, לא היה סוֹתְרוֹ" [סוטה פרק א' משנה] שראה את היופי והטומאה קרובים זה לזה, ונדמה לי שבכל זאת ההיזָכרוּת הזאת מסבירה משהו מהופעת הסִפרוּת על חוף הפלייבוי.  

 

 

[אִשה לעניין. מבחר סיפורי הפלייבוי. כתר הוצאה לאור. 1994 ]

                                                   

הספר