[6] עניין צורֶך הצִמְצוּם [שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי]

בלב אי-הידיעה והידיעה יכולנו לראות אפשרויוֹת וממשויוֹת, אפשרויוֹת-הכֵּלִים הנוצרות בהִסתלקוּת אור אינסוף, והממשויוֹת שיהיו, כשיהיו כלים של ממש, עולמות. וגם זה בסכֶמה, רעיון. ובסכמה הזאת, אמר ישראל, האור שהסתלק והחוזר לחלל פוגש את הרשימוֹ שלו עצמו, ורואה את המרחק של עצמו מהמקור שלו, וזאת ראיית הריבוּי. הדבר שהוא לא יכול למלאו עד הסוף. שדרוש יותר מעצמו שלו כדי למלאו. ובמפגש בין האור והרשימו נוצר הכלי, מסגרת, שיש לה פנים וחוץ. אלה הכלים. במפגש של יותר מאחד, אור שהסתלק ואור שחזר.

והם נוצרו מן החוץ אל הפנים בצורת קו, תנועה ישרה, וכל אחד שלם, ויש בקו התחלה וסוף ולמעלה ולמטה, וזה לא עולם טוטאלי, זה הניסיון לברוא עולמות למעלה ולמטה ימין ושמאל. כבר יותר מאחד. כבר עולמות. ולמה אמר מניטו שכלי הוא כהן לוי ישראל, כי יש מדרגות בקדוּשה, ויש חוץ, ישראל, ופנים, כהן, והוא הכי קרוב לאור, לא מפני שזכה אלא נידון להיות כזה. וישראל הוא ריבוי, ובינו ובין הקדוּשה צריך להיות שבט לוי, שהוא ריבוי שיכול להיות קדוש [כהן]. והכלי מחזיק כך את הריבוי וגם את הקדוש, אור אינסוף החוזר לחלל. והקדוּשה היא בתוך כלי ולא אינסוֹפית, תופעה אחת חזקה יותר משאר התופעות שבו, היא הייחוד שלו. 

וראינו ב"אִם בכלים בשורשם" את הרצון של המקובלים להכֹּל, השאיפה לשורש הכלים, שהוא אור אינסוף, כי השורש הוא התחלה ושורשי הכֹּל הם שורשי הריבוי, וכשהם אומרים שיש התחלה הם צריכים לשאוף לראות הכֹּל. 

עוד אמר ישראל על הרצון שלהם לתפוש את רעיון האחדוּת, והרי החלל צריך להתמלא בעולמות שכל אחד מהם צריך לעמוד בזכות עצמו, ותמיד יש עולם מנוגד לו, ואילו הם אומרים שהכֹּל מתחיל מנקודה אחת, אפשרות-הכלי הראשון, מקור אחד, מידה אחת. והיא כתר. הבכיר בתוך קבוצה. וכך יש אחדות וריבוי. אפשרויות כל הריבוי והאחדות בכלי הראשון. אחדות כלפי פנים ואילו כלפי חוץ הוא מבדל עצמו מן החלל, וכך, בגבול המכיל, יש ריבוי. 

היה נדמה לנו שברצון לראות הכֹּל נמצא גם הרצון שכל מושג יתאר גם מושג אחר. ותהיה סטרוּקטורה, מבנהֶ ברור. וישראל אמר זה נועד להִכָּשֵל. 

["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם , אם בכלים בשורשם , ואם לאור המחייה אותם^. בכוונה שיוכלו הנבראים להתקיים , במציאותם , ובהויתם יהו בעת הקיצוב לקיומם." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.   ]   

אפשרויוֹת ההִתגלויוֹת האלו [2]

בשיחה שלנו על חזי לסקלי דיברנו רק קצת על ההשפעה של השירה של פאול צלאן על השירה של חזי לסקלי, והרי היא היתה כה ברורה בעינינו עד שכמעט לא היינו צריכות לדבר עליה, אבל היינו צריכות לדבר על היופי שבגילויֵי השירה של צלאן בתוך זו של חזי לסקלי. 

כמובן, גם בגילויים אחרים של יצירות אמנוּת בתוך יצירות אמנוּת אחרות או בהִתמשכוּתָן זו אל זו ראינו את היופי הזה, אבל רצינו לחשוב דווקא על הדמיון המסוים של גילויֵי שירת צלאן בשירת חזי לסקלי לגילויי הצמחים בתוך צמחים אחרים   -   לגילויי האיריסים בתוך סייפנֵי התבואה העדינים, לגילויי הנוריות והכלניות בתוך הדמומיוֹת. כך נהיו בעינינו גילויי השירה האחת באחרת כגילויי הטבע. משפחות, מינים וזַנים חייבו את הצמחים ואת היצירות להתגלות שוב. יכולנו לראות כך את הופעת בֹּהַק הנוריות בדמומיות, את מראֵה עֲלֵי הכותרת של פִּרְחֵי הַזַּיִת הלבנים הקטנים בפרחי היסמין, את גילוי "... יש/ אבן בַמים ומעגל/ומעל לַמַּיִם מִלָּה/המקיפה את האבן במעגל" של פאול צלאן בשירת חזי לסקלי. 

לא הבנו לגמרי את היופי שבהִתגלויות, אבל רִגשותינו סמכו על חובתן של ההִתגלויות להופיע שוב ושוב. 

עכשיו, בזמן השיחות עם ישראל על "מאמר על עניין צורֶך הצִמְצוּם" נדמה לי שהייתי צריכה לכתוב גם על אפשרויוֹת-ההִתגלויוֹת ועל ההִתגלויוֹת הממשיוֹת, ועל דַקּוּת האפשרויוֹת, ועל השבריריוּת המסוימת של אלו הממשיוֹת, התלויות בַּקיוּם על בלימה של העולם. 

["אגרטל: אני חור מקֻשט/ ידידו של/ השֻלחן שהוא בּוֹר מֻסוֶה/אשר לתוכו אנו משליכים את מזונותינו וחפצינו המנֻמָּסים./לטוּליפּ האָדֹם שֹפה משלו./לטוליפ הלבן שֹפה משלו./לטוליפ הסגֹל שֹפה משלו..." מתוך "חורים וידיות. פואמה". חזי לסקלי].

[הציטוט משירת צלאן הוא מתוך "שמעתי אומרים" בתרגום שמעון זנדבנק]

[ איריס, משפחת האירוסיים. סיפן התבואה, משפחת האירוסיים. מגדיר הצמחים של זהרי מתאר את פרחי האיריס כנכונים ואת עליו כדמויי סרגל או כדמויי חרב. פרחי סיפן התבואה אינם נכונים כמו פרחי האיריס, והצמחים כולם נראים קצת כצלליות עדינות בשדות התבואה, אבל הם נושאים את השם המבטא את מראֵה החרב].

[5] עניין צורֶך הצִמְצוּם [שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי]

"אם בכלים בשורשם, ואם לאור המחייה אותם" כתב הרב אשכנזי בהמשך חיבורו, וישראל אמר כל זה עיסוק במה שהיה לפני הרֵאשית, לפני "ברֵאשית ברא אלהים...", והכלים הם העולמות, והם המפגש עם הרושֶם, הרשימו, שנשאר אחרי הסתלקות אור אינסוף. הם מה שאפשר לעשות בחלל. והשיחה שלנו עכשיו היתה על הכלים, העולמות, ועל הרצון של הקבלה לשלב את כל התופעות, והרצון לראות הכֹּל, ועל מיעוּט המִלים בחיבור, המיעוט הנועד להציג את אי-היכולת להביע את הדברים של טרם ההֱיוֹת ואת הצורך להביע אותם בעת ובעונה אחת. מיעוּט שהוא עצמו כבָבוּאָה. 

וצריך מדרגות כדי ליצור דבר, הסביר ישראל, והכלים-העולמות כמו כלי בתוך כלי בתוך כלי, שיש הכרחיות ביניהם אבל גם כל אחד שומר על ייחודיות, ויש כאן בקבלה הניסיון לשלב את כל התופעות, התפתחות במדרגות וגם משהו שהוא לא התפתחות כלל. כך יש כאן מה שהם מכירים ורואים, והתופעות שאינם יכולים לראות ולא יראו לעולם. וכל העולמות במדרגות, וחייבים להפריד ביניהם, להפריד בין תופעות, כמו בין מידת הדין ומידת החסד, למשל, ויש כאן המאמץ להגיד שכל גילוי של ריבוּי הוא כלי. כל תופעה היא כמו עולם ותלויה באחר. וכל העולמות צריכים להיכנס אל תוך הרשימו, שהוא מרחב אחד של הֶעדר אור אינסוֹף, ובין כל העולמות, הכלים, צריך להיות חלל, כמין "אוויר" מפריד, וגם זה תיאור סכֶמטי, רעיון, הפרדה בין עולמות כמו הפרדה בין גופים, כדי שיהיה ריבוי שלהם. 

עוד אמר ישראל המחשבה כאן רוצה את מה שקודם לכל שֵם שהוא, לפני היות כל דבר שאפשר לקרוא לו בשם. זה הרצון לתאר את מה שאי אפשר לתאר, ולכן האור מתואר כאן כהתחלה, לפני אלֹהים, אור אינסוף הוא לפני היות אלֹהים. ורק כשיש כבר עולמות יש שֵם "אלֹהים", כי באינסוף אין אפשרות להגיד שם או מִלה, ואילו אור אינסוף כבר ניתן לאמירה. וכל זה סכֶמה' שרטוט. לא כרונולוגי. וזַכּות של אור אינסוֹף לא יכולה להיות באלֹהים כי הוא כבר שֵם, והשֵם "אור אינסוֹף" הוא מחוסר ברירה, כי אין לנו דרך להגיד דבר שאי אפשר להגיד אותו. כי זה ההֱיוֹת בטרם הֱיוֹת. 

ושוב דיברנו על דרך החיבוּר של הרב אשכנזי, שהיא עצמה מיעוּט, ובָבוּאָה של קריאת שֵם לדבר שאי אפשר להגיד אותו, ההֱיוֹת בטרם הֱיוֹת. 

["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם , אם בכלים בשורשם , ואם לאור המחייה אותם^. בכוונה שיוכלו הנבראים להתקיים , במציאותם , ובהויתם יהו בעת הקיצוב לקיומם." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.   ]   

[4] עניין צורֶך הצִמְצוּם [שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי]

...רק דימיתי לעצמי שראיתי לגמרי את יְפִי הכתיבה של הרב יהודא ליאון אשכנזי, והרי הייתי צריכה להבין לפני כן את יְפִי צורך הצמצום, יְפִי השֵמוֹת לְמה שכמעט אי אפשר לקרוא לו בשם, והתיאור של מה שכמעט אי אפשר לתאר. 

דיברנו עוד על הִתגברוּת נוראה, וישראל אמר הבריאה היא תוצאה של רצון אלהים, ואין כאן חיסרון של אלהים, אלא העולם הוא גילוי רצון ההֱיוֹת של אלהים, וההתגברות היא נוראה כי תמיד יש ספק על מהו ההֱיוֹת. 

כתב הרב אשכנזי בהמשך "אם בכלים בשורשם, ואם לאור המחייה אותם", וישראל אמר לאלהים אין דבר חוץ מאינסופיות, ואם החלל-המרחב שנוצר יתמלא כולו באינסופיות הוא לא יתקיים יותר. ולאינסוף קראו המקובלים אור אֵינסוף, הדבר הכי זַךְ שיש לתיאור האינסוף, ואין כאן מחשבה על דבר פיסי אלא הכֹּל סְכֶמָה, רעיון, והזך גם דומה לאלֹהים. וכשכבר אין בחלל-מרחב אור אֵינסוף, שהסתלק, עומד המרחב חלל מול אלֹהים כדבר מוחלט, אבל יש בו הרושם שנשאר אחרי ההסתלקות של אור אינסוף, רשימוֹ. וברשימוֹ נשארו הגעגועים לאור שלא יחזור. ועוד אמר ישראל, שאלת המונותיאיזם מצטמצמת סביב הנזקק להיות, הנזקקוּת להיות של העולם, והיא כהרף עין, ובכל זאת העולם יהיה אחר כך. אבל כל הזמן ישתנה, הִשתנוּת של הרגע ההווה, הבא ונעלם, דַק כמו הרושֶם הנשאר ממנו. והמחשבה על קביעוּת העולם, אמר, תמיד צריכה לחשוב גם על השבריריות, הדַקּוּת של הרשימוֹ הזה. 

אחרי כן, אולי להרף עין, יכולתי לראות את יְפִי הדבר שאי אפשר לראות, חלל, זַכּוּת אור אֵינסוף, רשימוֹ, כשיכולתי לראות סְכֶמָה, שִֹרְטוּט, רישוּם.   

["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם , אם בכלים בשורשם , ואם לאור המחייה אותם^. בכוונה שיוכלו הנבראים להתקיים , במציאותם , ובהויתם יהו בעת הקיצוב לקיומם." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.   ]   

[3] עניין צורֶך הצִמְצוּם [שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי]

...נמשכנו אל נורָאה, ב"הִתגברוּת נוראה על העֶצֶם", והיינו צריכים להבין אותה, ואת העֶצֶם, שהוא אלֹהים, וישראל אמר תחילת הגדרַת אלֹהים כעצם וכעַצְמוּת בימי הבינַיִם, כהמשך של פילוסופיה יוונית ותרגומה לערבית, וראינו בעצם ובעַצמוּת תיאור המופשט וגם תיאור החומר לפני היוֹת הדבר עצמו. ואלֹהים מוותר על חלק מהעצמוּת שלו כדי שיהיה מרחב שבו יהיה עולם. הִתגברוּת על העצם כדי לתת מקום למרחב, שבו יוכל כל דבר להתקיים. 

וראינו את הִתגברוּת נוראה כנמשכת אל הנורא שבאלֹהים, והנורא הוא לפני שיש יש, ולפני הנורא במקום, "יש יהוה במקום הזה... מה נורא המקום הזה", ואלֹהים צריך לעמוד מול מידת הנורא שלו כדי ליצור דבר אחר ממנו. וההִתגברוּת נוראה לאלֹהים וגם למה שנוצר דרך הנורא, ומכיר את אלֹהים בראשונה דרך הנורא. 

["עניין הצימצום כביכול ידוע , והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם , אם בכלים בשורשם , ואם לאור המחייה אותם^. בכוונה שיוכלו הנבראים להתקיים , במציאותם , ובהויתם יהו בעת הקיצוב לקיומם." מהחיבור של יהודא ליאון אשכנזי.   ]   

[יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה; וְאָנֹכִי, לֹא יָדָעְתִּי.  יז וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, בראשית כח]

השֹפה העִברית עומדת כנגדהּ

כשהצַדיקוּת הרַבָּה שלנו נפרשֹת ומתפשטת על פני הארץ עומדת העִברית כנגדה, קצת כמו מדרש, כי בה הִגִּיד והִתְנַגֵּד נוצָרים מאותו שורש, וקרבתם זה לזה היא  כהכרח, והִכִּיר, הִתְנַכֵּר ונֵכָר נוצָרים מאותו שורש, ויש בהִכִּיר זיכרון ההִתנכרוּת והנֵכָר, וכך ישנם בה עָנָה ועִנָּה, הִצִּיל ונִצֵּל, הִתפלל והִפליל, צָלוּל וצֵל, קַל וקְלָלָה, מִשְפָּחָה ושִפְחָה, שַלְוָה ואַשְלָיָה, ויש בה הֶעֱרִיץ, כמו עשה מישהו או משהו לעָרִיץ, ורִפֵּא ו"הוא מְרַפֵּא את ידי אנשי המלחמה"[ירמיהו לח], מחליש אותם.

ואולי, באופן לא ברור [מקור השורש?], ליד שְֹפַת-עֵבֶר שלנו ניצבים העבריינים. 

           

      

   

עניין צורֶך הצִמְצוּם 2[שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי]

עניין צורֶך הצִמְצוּם 2[שיחות עם ישראל פיבקו על "מאמר על עניין צורך הצִמְצוּם" של הרב יהודא ליאון אשכנזי] 

ההתחלה, "עניין הצִמצום כביכול ידוע", היא כמעט כהתחלת המִשְנָה וכהתחלת סיפור קצר שיש בהן דברים ידועים מלפני ההתחלה, חשבנו. 

ולמה כתב הרב אשכנזי "כביכול", שממעיט את הידיעה, אלא הוא רואה עצמו כיודע ולא יודע כאחת ואת הכתוב כיודע ולא יודע כאחת, והוא ממשיך בזה את דרכי הלימוּד של המשפחה שלו, שהיו כותבים את הלימוד שבעל-פה בכתב ידם, רק בכתב ידם, אמר ישראל, ואף על פי שכתבו היה העיקר בעיניהם הלימוד בעל פה, שהכתוב לא מראֶה את כולו, וכך יש בכתוב כביכול ידוע, כי הלומד וכותב את מה שלמד יודע שבעצם העיקר נשאר רק במה שנאמר בעל-פה. 

ומיד אחרי כן כתב הרב אשכנזי על הצמצום "והוא מיעוּט רב ועצום באורות", וישראל אמר מניטו [הרב אשכנזי] לא מדבר על אין-סוף, הדבר הכמעט ערטילאי, שאינו יודע מהו, אלא על אוֹר אינסוף, שהוא כבר התחלה של דבר נמצא, ואור מופיע ב"בראשית" כדבר נמצא, ואפשר לנסות להבין אותו, והוא מתאר כאן את הצִמצוּם כ"מיעוט רב ועצום", כהִתמעטוּת, שהיא תיאוּר הצִמצוּם קצת כמופשט יותר, אולי כיותר קשה לידיעה.   

["עניין הצימצום כביכול ידוע, והוא מיעוט רב ועצום באורות, בהתגברות נוראה על העצם, אם בכלים בשורשם, ואם לאור המחייה אותם^. בכוונה שיוכלו הנבראים להתקיים, במציאותם, ובהויתם יהו בעת הקיצוב לקיומם..." מהחיבור של הרב יהודא ליאון אשכנזי]