עוד על ״ציטוּט״ טקסט בתוך טקסט ושינויים.

"ותצחק שרה בקרבה לאמֹר, אחרי בלותי היתה לי עדנה? ואדונִי זָקֵן"    

    "ויאמר יהוה אל אברהם, למה זה צחקה שרה לאמֹר, האף אמנם אלד ואני זקנתי?"

"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֱלֹהִים יִרְאֶה-לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה,..."

"וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא יְהוָה יִרְאֶה,..."

כשדמויות ב"איליאדה" מוסרות באופן מדויק כל כך את דבריהן של דמויות אחרות, הן כמעט יוצרות ציטוּט של טקסט בתוך טקסט ואיזו הרגשה של יציבוּת בתוך הזמן הארוך. וכנראה, רק בתוך מרחבי כתיבה גדולים כל כך יכולים הציטוטים המדויקים להיות לקולות הדהוד כֹה חזקים של מה שכבר נכתב. 

כל כך שונה, כמובן, האופן שבו נמסרים דברים בספר "בראשית", שאינו נסמך על המרחבים הגדולים של הכתיבה אלא על הצמצוּם ועל השינויים שבתוך הצמצום. ובעוד יציבוּת הציטוטים של ה"איליאדה" מעניקה לנו גם את הרגשַת יציבותנו שלנו, מערערים השינויים של ספר "בראשית" את הרגשת הידיעה שלנו. 

ובעצם, השינויים האלה, המטרידים את מחשבותינו, גם יכולים להזכיר לנו שספר "בראשית" לא יאפשר לנו את ההרגשה הדומה להִצטרפוּת אל עולם האֵלִים והמלכים שמאפשרת ה"איליאדה"].

 "יְהוָה יִרְאֶה" הוא חזרה חלקית או ציטוט חלקי של "אֱלֹהִים יִרְאֶה" [שאמר אברהם אף על פי שאלֹהים לא אמר שיעשה זאת] והשינוי  ל"יְהוָה" מערער את הידיעה שלנו על  ״אֱלֹהִים יִרְאֶה". ובעצם, השינוי מערער עוד את הידיעה הלא שלמה שלנו על הרצונות והכוונות של אברהם ושל אלֹהים. 

החזרות החלקיוֹת עם השינויים, המחַזקות ומערערות בעת ובעונה אחת את הדבר שעליו הן חוזרות, מזכירות לנו שוב ושוב את מה שכמעט נסתר מעינינו.

רציתי לראות אם בציוּר העקדה [Sacrifice of Isaac] של רמברנדט יש משהו מתמונת השינויים והעִרעוּר שבפסוקים. קשה לי כל כך לראות את זה.  

חזרַת מוקדֵי האור הבהיר וצבעים אחרים נראית דווקא כשאיפה אל הידיעה הכמעט אחידה. נדמה לי שמשהו בדמוּת המלאך קצת חורג, כמו הרחקה מסוימת מיכולת הידיעה עליה, אבל הדבר הזה לא חשוב מאד. גם עִרעוּר הידיעה שיש בפסוקים לא חשוב לציוּר. והרי הציוּר שואף אל ידיעה ואל אי ידיעה גדולה משלו.  

  

                                              

 רמברנדט    Sacrifice of Isaac Rembrandt 

  

תְּמוּנָה

ואם שורש המִלה תְּמוּנָה הוא מ.י.ן נדמה שמוברר עוד דבר ממהות התמונה ומן האיסור על עשייתה, כי נדמֶה שהתמונה מקיימת בתוכה את רעיון המינים, הרעיון המופשט של המינים, ושהיא מתחרה כך בעולם שבו המינים הממשיים המוחשיים שנקבעו על ידי אלֹהים, חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ. התמונה, שיש בה דְּמוּת, דְּמוּת המינים בשמַיִם ובארץ ובמים מתחת לארץ, מתחרה בעליונותו של העולם. והרי הדְּמוּת, שישנה בה ההפשטה, יכולה להגיע אל מה שהעולם הממשי המוחשי לא יכול להגיע אליו, להראות את דמות החָסֵר והנשֹגב הלא-מושֹג שהעולם לא מראֶה. וכמעט את דמות אלֹהים. והאיסור על עשיית תמונה הוא גם האיסור על כמעט הגעה עד אלֹהים. 

בציוּר הבריאה של טינטורֶטוֹ דמות אלֹהים כמעט שָטָה עם דמויות מינֵי הצִפֳּרִים  והדגים, כמעט שייכת לַמינים. הציור, המציג דמויות, משווה את חשיבויוּת הרעיונות שלו, משווה את כל מה שנמצא הרחק כל כך מהשָֹגָה. 

אמנם האור הזהוב מבדיל קצת את דמוּת אלֹהים מדמויות מינֵי הצִפֳּרִים והדגים, אבל התנועה של ה"מַשָּט" חזקה יותר. היא יוצרת את אחדוּת הציור.   

[ תְּמוּנָה (הגיזרון לא הוברר; יש סוברים מן מין; קרוב יותר כי הת' שורשית). המִלון החדש, אברהם אבן שושן, 1970  . 

לֹא תַעֲשֶׂה-לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם--כִּי אָנֹכִי יְהוָה. 

 [כד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ, בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ-אֶרֶץ, לְמִינָהּ; וַיְהִי-כֵן.  א,כה וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ; וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב.  א,כו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ;]

                                   

טינטורטו. בריאת החיות.

Creation Of The Animals

"...יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין וְהֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ שִׂיחוּ ", שופטים. " זוֹרְקֵי לַבּוֹר", "המשורר האשכנזי האחרון", אילן ברקוביץ'.

השירה הזאת שיש בה "זוֹרְקֵי לַבּוֹר" לא מנסה להזכיר את הסִפרוּת העתיקה שלנו ולהיתלות בה, חשבתי כשקראתי את המִלים האלו, אלא השָֹפָה כולה טִבעית לה, והמִלים "זוֹרְקֵי לַבּוֹר" שלה לא זקוקות  ל"יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין", ל"הֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ ", ל"יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר", והן מתקיימות בכוחות עצמן,  צומחות להן בין "תּוֹלְשֵי הָעֲגִילִים"  ו"שוֹבְרֵי הַחַלּוֹנוֹת", כמעט מתוכם. הן הדבר היכול לצמוח שם.    

המִלים " זוֹרְקֵי לַבּוֹר, "הולכִי באור", "שמא עומד אני ", חשבתי, לא מתייהרות, לא חורגות, ולא מערערות את השירה הזאת. הן שייכות לה, לחיים שלה. הן חלק מן החיוניוּת החזקה שלה. 

ובכל זאת, הרי נזכרתי ב" יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין" וב"הֹלְכֵי עַל-דֶּרֶךְ". כי הצורה העתיקה מאד נגלֵית כאן. וההיזָכרוּת היתה משמחת כי השירה לא ביקשה ממני לזכור את זה.               

[אילו הייתי רואָה משהו מתוכן המִלים "יֹשְׁבֵי עַל-מִדִּין" מופיע ומתגלֶה בתוך "המשורר האשכנזי האחרון", בוודאי הייתי הולכת אל הפירוש הזה של רש"י: ואותן שיושבין על מִדין , לשון דיינים , שהיו יראים לעשות משפט בפרהסיא ].

[יוֹרְדֵי אֶל-אַבְנֵי-בוֹר ישעיהו,  חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ,  חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ ישעיהו ,  הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם תהילים       ]    

הפרחים של "פלורָה" ושל "וֶנוּס מאורבינו", ויאמֶר קין אל הבל אחיו, ויאמֶר יצחק אל אברהם אביו,

[וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו, וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה, וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.

וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו,  וַיֹּאמֶר אָבִי,    

 [קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, אֶת-יִצְחָק, וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה...] 

דיברנו על "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-אַבְרָהָם אָבִיו," שלא נאמר אחריו מה יצחק אמר, וששומר משהו מ״ וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו,״ שלא נאמר אחריו מה קין אמר, ושהוא כמעט מראֶה משהו מן החלל הנפער אחרי "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו".

 עכשיו נדמה לי שהחלל הנפער אחרי וַיֹּאמֶר יִצְחָק  הוא איוֹם יותר, כי אין בדמותו של יצחק הכמיהה הגדולה אל אלֹהים שיש בדמותו של קין, ואין הכמיהה אליה, ויש כאן כבר כמעט מראֵה מותו של יצחק.  

בחלל הנפער יצחק כמעט מָעֳלֶה לעוֹלָה בלי הכמיהה אל אלֹהים, אבל אולי מובַע כאן משהו מן ההִתקרבוּת אל אלֹהים, וכמעט הִתערבבוּת הכוונות של אלֹהים ושל אברהם. התקרבות אברהם אל אלֹהים.        

 והריגת הבל היא כמין ניסיון של קין להיות קרוב אל אלֹהים. קין שלא הרג כשהביא מנחה, כמעט התקרב בהריגת הבל אל אלֹהים, מפני שהראָה לראשונה את מותו של אדם. קין כמעט התקרב בהריגת הבל אל דמיון לאלֹהים.  

הפרחים שאוחזות פלוֹרָה ווֶנוּס מאורבינו של טיציאן נראים כקשורים אלה באלה.  נדמה שהפרחים שאוחזת ונוס, אף על פי שהם כנראה קשורים לאהבה, שומרים משהו מהפרחים שאוחזת פלורה. נדמה שמשהו מדמותה של פלורה מופיע כך בדמותה של ונוס, ושפלורה הגדולה הנהדרת עוזרת להראות את ונוס מאורבינו במלואה. ואולי דמותה של ונוס חוזרת אל דמותה של פלורה ומשפיעה עליה, מעניקה לה את האפשרוּת של ציור העירוֹם [שרק התחיל להירמז בבגד הנשמט מעט של פלורה], מראָה גם משהו מעירומה של פלורה.      

                             

פלורה. טיציאן Flora  Titian

ונוס מאורבינו  Venus of Urbino  Titian

הסוף המבוזֶה [2. עוד על סופי הסיפורים]

הסוף הטוב [או הפי אנד] מבוזֶה יותר מהסוף הרע, מואשם יותר ממנו בסיפוק הרצונות הפשוטים או בפיתוי הרגשות הפשוטים, אבל הרי גם הסוף הרע, המועדף, עלול להיות רצוי מִדי, להשפיע על הרגשות בקלוּת רבה מדי, באופן כמעט צפוי, ואולי מוטב לו לסוף להיות בין רע לטוב, אבל הרי גם אז הוא עלול להיות מין דבר חוזר, צפוי, וכבר מוטב לו שיהיה רק מין קצֶה לא ברור של הסיפור, מעומעם, אבל גם זה לא יכחיד את סכנת הצפוי והרצוי מדי, וכמובן יש לסוף עוד צרה, הידיעה שהסיפור תמיד מוביל אליו, הידיעה שמחַכִּים לו כמו לשיא, והוא עלול להתגאות, להבליט מאד את גודֶל תפקידו ואפילו להשפיע לרעה על מה שקדם לו, וכמובן הוא עלול גם להמעיט מגודל תפקידו, ולעשות גם את זה למין הרגל, הרגל נמאס כזה, ובעצם נדמה שתמיד ייקלע הסוף אל בין המְצָרִים, ותמיד יצטרך להיזהר מאד לא להיות מבוזֶה. 

מה יעזור לסוף לצאת מבין המְצָרִים? לא כדאי שייצא, מוטב לו שיישאר כך, חֲסַר נַחַת.     

קראתי באחרונה את הסיפור "מותו של הקנגורו" של חואן פבלו רונקונה, וחשבתי שוב על הסוף הנענֶה לציפיות הידועות ממנו, הסוף הרע הצפוי כל כך, שבמקום להחריד הוא כמעט כמו ממתק בסוף ארוחה. המוות של הקנגורו והירי בחבר הם כמו הממתק הזה.  

רק חלק מן העולם [2]

האִם תערוכַת האמנוּת לכלבים של Dominic Wilcox טוענת שהאמנוּת לא משפיעה על כל הנפשות שבעולם ועל כל התוֹדָעוֹת שבעולם, ושהאמנוּת לא שואפת להיות דבר מוחלט בתוך העולם? היא כנראה לא טרודה בעניינים האלה, אף על פי שהיא מציגה אמנוּת לכלבים. 

ידידִי הכלב תוּת רואה בעיקר רישוּמים ברוב הימים, ואני לא רוצה שהוא, כְּנֶפֶש מושפעת על ידי העולם וגעגועיו, יידָחֵק אל מחוץ לכל זה, אבל בעיקר אני לא רוצה שהאמנוּת תפסיק להיות דבר מוחלט בתוך העולם. 

ובעצם, אני צריכה לדאוג בגלל המחשבה שאולי האמנוּת באמת תשאף להשפיע רק על חלק מהעולם, שלא תשאף להגיע אל הכֹּל, אל הלא ידוע. וכמובן לא אֶרְצֶה אמנוּת ששואפת רק לחלק מן העולם, וגם ידידִי תוּת בוודאי לא יִרצה אמנוּת כזאת. אנחנו נִרצה את האמנוּת שאין להשיג את  קָצֶהָ. 

כל זה מזכיר לי לרגע איזו מחשבה על המִלים הידועות "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה" מ"אנה קארנינה", שקשה לדעת לגמרי מהי האמת שלהן, אבל הן שייכות לאמנות מוחלטת, שהאמת שלה תוכל  להשפיע על הנפשות שמחוץ לאמנות. האם הן מביעות גם את האמת של מה שמחוץ ליצירת האמנות? אבל הרי לא חשוב בעיניהן אם כל המשפחות המאושרות מחוּץ ליצירה דומות זו לזו. המִלים האלה, כמו האמנות המוחלטת כולה, לא משנות עצמן בגלל הדומים והשונים שבעולם. הן לא משנות את הרושם שלהן בגלל הדומים והשונים שבעולם.  בעיניהן המשפחות המאושרות שמחוץ לאמנות בכלל לא צריכות להיות דומות זו לזו. בעיניהן גם הנפשות שבעולם לא צריכות להיות דומות זו לזו כדי להיות מושפעות מהאמנות.                   

    

                                           

Resolution and Adventure with fishing craft in Matavai Bay, painted by William Hodges in 1776, shows the two ships of Commander James Cook's second voyage of exploration in the Pacific at anchor in Tahiti.

 

                                   

ידידי הכלב תוּת     

                       

אמנוּת כעֵין בית דין

"... ושמו מיכאל קולהאז, בנו של מורה בית ספר ואחד האנשים הישרים והאיומים כאחד בדורו." [מיכאל קולהאז, היינריך פון קלייסט, עם עובד, תרגום ישראל זרחי].

הסיפור עצמו ישר ואיום, והאמנות היא ישרה ואיומה, חשבתי כשקראתי שוב את המִלים האלו. והם מעֵין בית דין של עצמם.  

והיָשָר, האָיום, הערצַת החוק ופריעת החוק שבעלילת הסיפור והסיפור המחמיר כל כך נהיים להבעַת הישר, האָיום, הציוויים ופריעתם של האמנוּת עצמה. זאת האמנות שהיא בית דין של עצמה, הדן את היָשָר, את האָיום, הנורָא, המציית לציוויים והפורע אותם. 

י' אמר שאלֹהים דן את האור ב"וירא אלֹהים את האור כי טוב" ושהיה ספק אם האור יהיה טוב, וכמעט הסביר בכך גם מדוע האמנות דנה את עצמה, כי יש לה ספק אם תהיה דבר טוב, והיא עלולה להיות רע, וכן, כמו האור היא נהיית דבר עָשֹוּי וגָדוּר למרות שאיפתה הגדולה אל השגת האין סוף. 

והסיפור "מיכאל קולהאס", הוא משֹיג את היָשָר והאָיום, אבל הוא גם גָּדוּר ודומה קצת לאור שגודַר בעצם היבָּראו  ובַשֵּם שניתַן לו ["ויקרא אלֹהים לאור יום"], וממריא רק עד מה שהאמנות הגמורה יכולה להגיע אליו. והרי הסיפור המצוין כל כך, אף על פי שנדמֶה שהוא לא מוגבל כי יש לו הממדים הגדולים של היָשָר והאָיום הכָּשֵר והמקולקל, הוא מוגבל על ידי בְּרִיאָתוֹ לדבר עָשֹוּי וגָמוּר ועל ידי הדין.    

[" ...  ושמו מיכאל קולהאס, ובנו של מורה היה, והוא מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו כאחד" . מיכאל קולהאס, היינריך פון קלייסט, ספרי תרשיש, תרגום מאיר הרטיגר]