"... ושמו מיכאל קולהאז, בנו של מורה בית ספר ואחד האנשים הישרים והאיומים כאחד בדורו." [מיכאל קולהאז, היינריך פון קלייסט, עם עובד, תרגום ישראל זרחי].
הסיפור עצמו ישר ואיום, והאמנות היא ישרה ואיומה, חשבתי כשקראתי שוב את המִלים האלו. והם מעֵין בית דין של עצמם.
והיָשָר, האָיום, הערצַת החוק ופריעת החוק שבעלילת הסיפור והסיפור המחמיר כל כך נהיים להבעַת הישר, האָיום, הציוויים ופריעתם של האמנוּת עצמה. זאת האמנות שהיא בית דין של עצמה, הדן את היָשָר, את האָיום, הנורָא, המציית לציוויים והפורע אותם.
י' אמר שאלֹהים דן את האור ב"וירא אלֹהים את האור כי טוב" ושהיה ספק אם האור יהיה טוב, וכמעט הסביר בכך גם מדוע האמנות דנה את עצמה, כי יש לה ספק אם תהיה דבר טוב, והיא עלולה להיות רע, וכן, כמו האור היא נהיית דבר עָשֹוּי וגָדוּר למרות שאיפתה הגדולה אל השגת האין סוף.
והסיפור "מיכאל קולהאס", הוא משֹיג את היָשָר והאָיום, אבל הוא גם גָּדוּר ודומה קצת לאור שגודַר בעצם היבָּראו ובַשֵּם שניתַן לו ["ויקרא אלֹהים לאור יום"], וממריא רק עד מה שהאמנות הגמורה יכולה להגיע אליו. והרי הסיפור המצוין כל כך, אף על פי שנדמֶה שהוא לא מוגבל כי יש לו הממדים הגדולים של היָשָר והאָיום הכָּשֵר והמקולקל, הוא מוגבל על ידי בְּרִיאָתוֹ לדבר עָשֹוּי וגָמוּר ועל ידי הדין.
[" ... ושמו מיכאל קולהאס, ובנו של מורה היה, והוא מן הכשרים שבדורו ומן המקולקלים שבו כאחד" . מיכאל קולהאס, היינריך פון קלייסט, ספרי תרשיש, תרגום מאיר הרטיגר]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה