מעידים סִפְרֵי האמנוּת על עבר וכמעט על עתיד, וכל הימים אני רואה אותם, ואני לא זוכרת כל מה שיש בהם, כל העֵדוּת הזאת. ואני מסתכלת בעדוּת הישנה ב״קוֹרוֹת האמנוּת״ של גומבריך שהִכרתי בימי נעורַי, ובפתח דבר כתב גומבריך ״ספר זה נועד לכל מי שחשים צורך להתמצא התמצאות ראשונית בשדה זר ומרהיב״, ולא הרגשתי כל זָרוּת באמנות אבל קראתי בו, בספר ה״התמצאות ראשונית בשדה זר ומרהיב״ מ״התחלות מוזרות״ ועד אמנות המאה העשרים, קראתי בו ליד החלון שממנו ראיתי את הצפצפה המכסיפה ואת הלילך ליד גינת הקקטוסים הקטנה שעשתה לי אִמי, וראיתי את השדה המרהיב.
ב״13 שיחות על אמנות המאה העשרים״ אמר תומרקין: ״דומה שאין דבר שקמו לו אויבים כה רבים [ואפילו לא ליהודים] כמו לאמנות המודרנית על שהעזה להשתחרר״, ואני דואגת בגלל מיעוט האויבים של האמנוּת עכשיו, ואני דואגת בגלל קורות האמנוּת בעתיד, האם הן יתארו אמנוּת בלי אויבים, רצויָה לדעות החברתיוֹת, לרוחות הנושבות?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה