יוֹמנסִפְרוּת 53. ״כי אז נשאלת השאלה חובתו של מי היא ליתן את דעתו על נִשמתו, המתגלָה כאן אולי כבעלת-ייעוד, אבל על כל פנים גם כצפויה לסכנות״ [״יוסף ואֶחָיו״]. זוהי היצירה הסִפְרוּתִית היודעת גם על מכירת יוסף, ויודעת על עִניין ״יִשְמְעֵאלִים״, ״מִדְיָנִים״ ו״מְדָנִים״, והם כבר בהוויָה שלה, ומחשבותיהם על יוסף ואֶחָיו בהוויָה שלה, ודברֵי הישמעאלי, ״וכוח דמיוני אינו מתנכר לי בשעה שאני מניח ומצייר לעצמי את המקרה על דרך המהתלה, שהוא יהיה האדון ואתם עבדיו״, כאילו ידיעה מן המקרא, אבל זו כבר ידיעת הישמעאלי מן היצירה, וכן, ידיעתה ויופיָה של היצירה הסִפְרוּתִית הזאת תלויים גם במקרא, ובכל זאת הם שלה, והם עצומים. ״אבל דמיון מיתת הכוכב והאפילה וצלילת הבן למעמקים, שארץ תחתיות היתה לו למשכן, כלל בתוכו את דמיון הזריחה וחידוש המאור והתחיה. ובכך הצדיקה את עצמה תקוותו הטבעית של יוסף בחזקת אמונה. אין היא מוסבת על השיבה מן הבור אל החיים הקודמים, ואף על פי כן נוצח הבור באמצעותה...אכן קבלת הכסות המגואלת בדם על ידי יעקב פסחה ועברה אל מעבר לחיי הבן. אולם, לוא אך היה האב מאמין לפי התוחלת הקדמונית, או אז, חשב יוסף בבור הקבר, מתקבל היה ברצון דם גדי העיזים חלף דמו של הבן, כימי קדם.״
[הציטוטים מ״יוסף ואֶחָיו״, תומס מאן, עמ׳ 46, 388, 406, תרגם מרדכי אבי-שאול]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה