הסְפָרִים. התרגלתי לקרוא על ההתקפה ועל השיקוּם ב״Rembrandt’s Nightwatch The history of a painting״ [״מִשמר הלילה של רמברנדט, ההִסטוריה של ציוּר״] שנתן לי ידידנו ההולנדי, ואני חושבת עכשיו על מין גאווה שלו כשנתן לי את הספר הזה על הצייר הגדול בעולם ועל הצלַת ציוּר שלו, ואני חושבת עוד על השומר הזקן ב״Rijksmuseum״ שאמר לי הסתכלי היטב על ״An Old Woman Reading״ של רמברנדט, ומאז אני מסתכלת עליה בספרֵי האמנוּת, ומאז אני קוראת בספר על ״מִשמר הלילה״, והידיד הזה הלך לעולמו, ואני ממשיכה להסתכל ברפרודוקציות, ולפעמים אני חושבת שאולי טיציאן יצר מין אפשרויוֹת לציוּר של רמברנדט, ואחרי כן כמעט אין דומה לציוּר של רמברנדט. אולי כמו ידידי ההולנדי אני מרגישה מין גאווה, אולי על יכולֶת האמנוּת, ואני חושבת גם על גאוות השומר במוזיאון, שכנראה רצה שאֶראה את יכולֶת האמנוּת להראות את עומק הבשר והדם, כמעט את פרודוֹת החומֶר, וכנראה רצה גם שאֶראה את הִתעלוּת האמנוּת אל הרחוק מן הבשר והדם.
[וכל השנים האלה מחשבותַי על האמנוּת והסִפרוּת, שהן מִתעלוֹת כעיקרים גדולים, כמו עיקרי טוב ורע, והדין והחסד, ועיקר היופי שאי אפשר להוכיח את קיומו.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה