שבת. העתק-השמש נִרְאֶה כמו סֵפֶר שלם וגמור, ובכל זאת הוא מעורר זיכרונות ילדוּת של צילוּמֵי השמש של תכניוֹת הארכיטקטורה, ומִתערבב פתאם גם זיכרון ״שוֹרֵי השֶמֶש״, הפָּרוֹת של הֵליוס ב״אודיסיאה״, אבל הוא כמובן לא שייך לעניין העתק-השמש, ובכל זאת נדמה שאיזו עדנה שבה אל העתק-השמש.
*
בחדר המיוּן בבית-החולים אגף שוכבים ואגף מְהַלְּכִים, ואפשר לחשוב שהמְהַלְכִים בריאים יותר מן השוכבים ובכל זאת נדמה לי פתאֹם שהם המְהַלְּכִים בשְאוֹל, וכך הם קרובים אל המוות יותר מן השוכבים, וכך הם ברורים יותר מן השוכבים, תמונות עתיקוֹת דְּבֵקוֹת בהם, מיתוסים זורחים בהם.
ואנחנו, המְהַלְּכִים במסדרונות אל המִרפאות, כבר יוצאים אל אור השמש, אל האנשים ואל הצמחים והאוויר תחת השמש.
*
כשרֵעָיו של אודיסאוס הרגו את הפָּרוֹת של הֵליוס אל השמש הם בחרו במוות [אף על פי שגם הקריבו חלק מהפָּרוֹת כדי להציל עצמם], ולרגע חשבתי על אדם שבחר במוות כשאכל מעץ הדעת, אבל כמה רחוקים הדברים זה מזה, חשבתי, וגם חשבתי שבאכילת הפָּרוֹת של הַליוס היתה גם מין הריגַת יופי, והרי ״צאצאים להן אין, אך הן לעולם לא תגווענה. אֵלות אותן תרעינה, נימפות יפות-תלתלים, פאתוסה ולמפטיאה, אשר נאירה הנהדרת ילדתן להליוס-היפריון״. וכבר לא סרו מחשבותַי מההריגה של יופי, והיה נדמה לי שענייניהָ של האודיסיאה הם גם שמירה על היופי.
*
גם המְחַזְּרִים הגאוותנים שוחטים בקר שאינו שלהם, ״הם השוחטים כל העת את עדרי צאנו הרבים ואת בקרו כבד-הצעד ועקום-הקרניים״, אבל עניינם אחר, והם, המחַזרים, כמין להקת-צַיִד, אבל כמו הרֵעִים של אודיסאוס הם הדמויות עטויוֹת הסיפור העתיק, הקיימות לעד בסיפור, וכשאני חוזרת אליהם עכשיו נדמה לי שקרֵבים גם המְהַלְּכִים עם זריחת המיתוסים עליהם.
[הציטוטים מ״אודיסיאה״, הומרוס, תרגם אברהם ארואטי]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה