עניין המשפט

 

 

עניין המִשְפָּט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כי הוא ב״ק֮וּמָ֤ה יְהֹוָ֨ה בְּאַפֶּ֗ךָ הִ֭נָּשֵׂא בְּעַבְר֣וֹת צוֹרְרָ֑י וְע֥וּרָה אֵ֝לַ֗י מִשְׁפָּ֥ט צִוִּֽיתָ: (ח) וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה: (ט) יְהֹוָ֨ה יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים שָׁפְטֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י עָלָֽי״. כי אלֹהים עצמו ציווה את המשפט, ולמה ״וְע֥וּרָה״ אל המשפט שאלהים עצמו ציווה, וישראל אמר על ״בְּאַפֶּךָ״ ועל ״עַבְרוֹת״ שיובילו כאן אל המשפט, על הצורך בכעס שהוא הרואה איזשהו פגם בחסד ומוביל אל הדין שיגביל את החסד. והמשפט בא לעשות סדר במציאוּת המורכבת. ולמה צריך להזכיר לאלֹהים את המשפט? 

ואף על פי שיש יופי רב ב״וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה״ דיברנו בעיקר על יָדִין עַמִּים, הממשיך את וַעֲדַת לאומים המעלָה את אלֹהים למרום שממנו הוא רואה את כל העולם וחוזר להיות בורא שמים וארץ, לא רק אלֹהים של בני ישראל, וממבט זה רוצה דָּוִד להישפט, כי זה משפט במבט על כל העמים. אבל יש פה גם ספק באופן המשפט של אלֹהים, אמר ישראל, כי אם דָּוִד צודק ותמים [כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י] לא צריך לשפוט אותו, אבל יש כאן רצון שכל העַמים יידעו את זה, והוא בגד בפלישתים [בספר שמואל], כמלך אכזר ולא ישר, והם אחד העַמים שצריכים לראות איך אלֹהים יגן עליו. ויש פה גאווה שלו, כיודע איך אלֹהים צריך לשפוט אותו.