אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

ושאלנו מה ״זאת״ ב״אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את״. ואולי עָוֶל שבהמשך הפסוק. ושאלנו על ״וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָֽם״, בלי גמול, וחשבנו שאולי צוררִי הוא אבשלום בנו, כי את אבשלום הוא אהב, וחשבנו ש״יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י״ הוא כמעט בלי יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִיתִי, ושוב הזכיר ישראל את בריחת דָּוִד אל הפלישתים ואת עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד, ואף על פי שכבר ידע שאלֹהים רצה שיהיה מלך אמר אֶסָּפֶה, ואותה רְאִיָּה כפולה בזה, אלֹהים הוא מחסה לו וגם יפגעו בו אויביו [וזה רצון אלֹהים]. 

וראינו ב״וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּן״ את רְאִיַּת מוֹתוֹ, כמו ב״אֶסָּפֶה״. 

 

[כשניסינו להבין את הכתוב דיברנו קצת על הניסיונות של תומס מאן להבין את הכתוב בתנ״ך, כי היה נדמה לנו שתומס מאן הכיר את העִברית הכתובה. 

״נאמר שם, וירא אדוניי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ורחל עקרה״, כתב תומס מאן,  ״הן לא נמצא בידינו מאמר מפורש ומכריע מפי אֵל-שדי על אודות טעם גזֵרתו, לא ביחס ליעקב ולא ביחס לכל אדם אחר הנוגע בדבר, וודאי שלא יצא מפיו מאמר כזה...העיקר הוא כי גזרת אלהים לא היתה מכוונת כלפי רחל...וגם לא יצאה מלפניו למען לאה, אלא היה בה משום תוכחת מוסר להורות את יעקב על דרך האזהרה לומר לו כי מידת השררה הבררנית והמפונקת שבהרגשותיו ומידת היהירות...כי דווקא משום שלא היתה התנשאותו הרגשית של יעקב אלא חיקוי, על כן הביאה עליו את העונש״, כתב, והמשיך על חיקוי דמות אלֹהים. 

הציטוטים מ״יוסף ואחיו״, תומס מאן, עמ׳ 210 תרגם מרדכי אבי-שאול]

 

תהלים ז: ד) יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי: (ה) אִם־גָּ֭מַלְתִּי שֽׁוֹלְמִ֥י רָ֑ע וָאֲחַלְּצָ֖ה צוֹרְרִ֣י רֵיקָֽם: (ו) יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּ֣ן סֶֽלָה:  

 

שמואל: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים