יוֹמנסִפְרוּת 52. בימי עצב אני שבה אל ״יוסף ואֶחָיו״. הרי לא תכזיב היצירה הזאת. ונדמה שהיא קצת כמדרש אבל היא שונָה מאד מן המדרשים, ותכליתה היא תכלית הסִפְרוּת היפה [האמנוּת], ודינָהּ הוא דין הסִפרוּת, וסיבותיה הן סיבות הסִפרוּת, ואם הן נמשכות והולכות מסיבות המקרא עליהן להיות כבר סיבותיה שלה, ואסור לה להיות מין ״הרחבה״ של הכתוב במקרא, או כמין תוספת. ואִסּוּרֶיהָ הם אִסּוּרֵי הסִפרוּת.
וכשיעקב שולח בה, ביצירת הסִפרוּת הזאת, את יוסף לשאול לשלום אֶחָיו בעמק שְכֶם, ואומר ״האם בשלווה הם רועים בתחום העיר הבצורה אשר בה התרחשו פעם מעשים קשים, שזכורים הם...״ וכשיוסף אומר בה ״הנני״, יש לה כבר לא רק סיבת השליחה התנכ״ית, כמעט העלאה לעולה, אלא גם סיבתה שלה, ידיעת מחשבותיו של גיבורהּ יעקב על המעשים שהתרחשו בשכם, ועל הזיכרון, שהוא כבר גם זיכרון הסִפרוּת עצמה את עצמה. ואסון שליחת יוסף הוא כבר גם אסונה שלה.
ואולי ידיעת מחשבותיו אלו של גיבורהּ, יעקב, נמשכת והולכת מידיעתם של מדרשים, ובכל זאת, היא גם ידיעת היצירה הסִפרותית על מה שהיא עצמה כבר סיפרה וכבר דימתה לה בדמות יעקב ובדמות יוסף, בדִמיוֹנוֹתיה שלה.
ואני שבה אליה גם בגלל הידיעה העצומה בה, שנדמה שאינה נבדלת מן היופי, ונִהיית גדוּלה סִפְרוּתִית.
[הציטוט מ״יוסף ואֶחָיו״, תומס מאן, עמ 348, תרגם מרדכי אבי-שאול]
