מעידים סִפְרֵי האמנוּת

 

מעידים סִפְרֵי האמנוּת על עבר וכמעט על עתיד, וכל הימים אני רואה אותם, ואני לא זוכרת כל מה שיש בהם, כל העֵדוּת הזאת. ואני מסתכלת בעדוּת הישנה ב״קוֹרוֹת האמנוּת״ של גומבריך שהִכרתי בימי נעורַי, ובפתח דבר כתב גומבריך ״ספר זה נועד לכל מי שחשים צורך להתמצא התמצאות ראשונית בשדה זר ומרהיב״, ולא הרגשתי כל זָרוּת באמנות אבל קראתי בו, בספר ה״התמצאות ראשונית בשדה זר ומרהיב״ מ״התחלות מוזרות״ ועד אמנות המאה העשרים, קראתי בו ליד החלון שממנו ראיתי את הצפצפה המכסיפה ואת הלילך ליד גינת הקקטוסים  הקטנה שעשתה לי אִמי, וראיתי את השדה המרהיב. 

ב״13 שיחות על אמנות המאה העשרים״ אמר תומרקין: ״דומה שאין דבר שקמו לו אויבים כה רבים [ואפילו לא ליהודים] כמו לאמנות המודרנית על שהעזה להשתחרר״,     ואני דואגת בגלל מיעוט האויבים של האמנוּת עכשיו, ואני דואגת בגלל קורות האמנוּת בעתיד, האם הן יתארו אמנוּת בלי אויבים, רצויָה לדעות החברתיוֹת, לרוחות הנושבות? 

 

 

 

                                                    

עניין המשפט

 

 

עניין המִשְפָּט [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כי הוא ב״ק֮וּמָ֤ה יְהֹוָ֨ה בְּאַפֶּ֗ךָ הִ֭נָּשֵׂא בְּעַבְר֣וֹת צוֹרְרָ֑י וְע֥וּרָה אֵ֝לַ֗י מִשְׁפָּ֥ט צִוִּֽיתָ: (ח) וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה: (ט) יְהֹוָ֨ה יָדִ֪ין עַ֫מִּ֥ים שָׁפְטֵ֥נִי יְקֹוָ֑ק כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י עָלָֽי״. כי אלֹהים עצמו ציווה את המשפט, ולמה ״וְע֥וּרָה״ אל המשפט שאלהים עצמו ציווה, וישראל אמר על ״בְּאַפֶּךָ״ ועל ״עַבְרוֹת״ שיובילו כאן אל המשפט, על הצורך בכעס שהוא הרואה איזשהו פגם בחסד ומוביל אל הדין שיגביל את החסד. והמשפט בא לעשות סדר במציאוּת המורכבת. ולמה צריך להזכיר לאלֹהים את המשפט? 

ואף על פי שיש יופי רב ב״וַעֲדַ֣ת לְ֭אֻמִּים תְּסוֹבְבֶ֑ךָּ וְ֝עָלֶ֗יהָ לַמָּר֥וֹם שֽׁוּבָה״ דיברנו בעיקר על יָדִין עַמִּים, הממשיך את וַעֲדַת לאומים המעלָה את אלֹהים למרום שממנו הוא רואה את כל העולם וחוזר להיות בורא שמים וארץ, לא רק אלֹהים של בני ישראל, וממבט זה רוצה דָּוִד להישפט, כי זה משפט במבט על כל העמים. אבל יש פה גם ספק באופן המשפט של אלֹהים, אמר ישראל, כי אם דָּוִד צודק ותמים [כְּצִדְקִ֖י וּכְתֻמִּ֣י] לא צריך לשפוט אותו, אבל יש כאן רצון שכל העַמים יידעו את זה, והוא בגד בפלישתים [בספר שמואל], כמלך אכזר ולא ישר, והם אחד העַמים שצריכים לראות איך אלֹהים יגן עליו. ויש פה גאווה שלו, כיודע איך אלֹהים צריך לשפוט אותו.  

  

הַסְּפָרִים. שַלְוַת זיכרונות

 

הַסְּפָרִים. שַלְוַת זיכרונות האמנוּת בסִפְרֵי האמנוּת, שַלְוַת היצורים העצמאיים השטים בַזמן, מתנוצצים ומואפלים בזריחות ובאֲפֵלוֹת, יודעים ומדַמים, כעֵדִים וכחֶזיונות,

ושְלֵוִים עומדים הספרים, ואף על פי שיכול אסון להחריב אותם יש בהם גם זיכרונות העותקים הרבים שלהם כמין זיכרונות העתיד. 

ועכשיו נדמה לי שגם הִתאספוּת השֵמוֹת הגדולה של היצירות מעניקה להם איזו שַלְוָה, כאילו שְֹפַת-שֵמוֹת שלמה שאין לה מחריב, שאין לה משמיד, ממשית באופן המופשט שלה, עצומה ביכולֶת ההגדרות שלה, ממלאה את סִפְרֵי האמנוּת, מבטיחה הפשטה לא נגמרת. 

ואני חושבת על השמות הכתובים בספר CHINESE PAINTING AND CLLIGRAPHY, ״פריחת שזיף באור ירח״, ״ג׳נטלמן מביט במפל מים״, ״חליל הדיָג נשמע על האגם״, ״מִשְכָּנָם של הנִצחיים בנחלים ובהרים״, ועל הקיוּם המופשט אֶרֶך-הרוח שלהם. 

 

אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו] 

ושאלנו מה ״זאת״ ב״אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את״. ואולי עָוֶל שבהמשך הפסוק. ושאלנו על ״וָאֲחַלְּצָה צוֹרְרִי רֵיקָֽם״, בלי גמול, וחשבנו שאולי צוררִי הוא אבשלום בנו, כי את אבשלום הוא אהב, וחשבנו ש״יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י״ הוא כמעט בלי יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי בְּךָ֣ חָסִיתִי, ושוב הזכיר ישראל את בריחת דָּוִד אל הפלישתים ואת עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד, ואף על פי שכבר ידע שאלֹהים רצה שיהיה מלך אמר אֶסָּפֶה, ואותה רְאִיָּה כפולה בזה, אלֹהים הוא מחסה לו וגם יפגעו בו אויביו [וזה רצון אלֹהים]. 

וראינו ב״וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּן״ את רְאִיַּת מוֹתוֹ, כמו ב״אֶסָּפֶה״. 

 

[כשניסינו להבין את הכתוב דיברנו קצת על הניסיונות של תומס מאן להבין את הכתוב בתנ״ך, כי היה נדמה לנו שתומס מאן הכיר את העִברית הכתובה. 

״נאמר שם, וירא אדוניי כי שנואה לאה ויפתח את רחמה, ורחל עקרה״, כתב תומס מאן,  ״הן לא נמצא בידינו מאמר מפורש ומכריע מפי אֵל-שדי על אודות טעם גזֵרתו, לא ביחס ליעקב ולא ביחס לכל אדם אחר הנוגע בדבר, וודאי שלא יצא מפיו מאמר כזה...העיקר הוא כי גזרת אלהים לא היתה מכוונת כלפי רחל...וגם לא יצאה מלפניו למען לאה, אלא היה בה משום תוכחת מוסר להורות את יעקב על דרך האזהרה לומר לו כי מידת השררה הבררנית והמפונקת שבהרגשותיו ומידת היהירות...כי דווקא משום שלא היתה התנשאותו הרגשית של יעקב אלא חיקוי, על כן הביאה עליו את העונש״, כתב, והמשיך על חיקוי דמות אלֹהים. 

הציטוטים מ״יוסף ואחיו״, תומס מאן, עמ׳ 210 תרגם מרדכי אבי-שאול]

 

תהלים ז: ד) יְהֹוָ֣ה אֱ֭לֹהַי אִם־עָשִׂ֣יתִי זֹ֑את אִֽם־יֶשׁ־עָ֥וֶל בְּכַפָּֽי: (ה) אִם־גָּ֭מַלְתִּי שֽׁוֹלְמִ֥י רָ֑ע וָאֲחַלְּצָ֖ה צוֹרְרִ֣י רֵיקָֽם: (ו) יִ֥רַדֹּֽף אוֹיֵ֨ב נַפְשִׁ֡י וְיַשֵּׂ֗ג וְיִרְמֹ֣ס לָאָ֣רֶץ חַיָּ֑י וּכְבוֹדִ֓י לֶעָפָ֖ר יַשְׁכֵּ֣ן סֶֽלָה:  

 

שמואל: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ עַתָּה אֶסָּפֶה יוֹם אֶחָד בְּיַד שָׁאוּל אֵין לִי טוֹב כִּי הִמָּלֵט אִמָּלֵט אֶל אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים

 

 

 

שבת. העתק השמש

 

שבת. העתק-השמש נִרְאֶה כמו סֵפֶר שלם וגמור, ובכל זאת הוא מעורר זיכרונות ילדוּת של צילוּמֵי השמש של תכניוֹת הארכיטקטורה, ומִתערבב פתאם גם זיכרון ״שוֹרֵי השֶמֶש״, הפָּרוֹת של הֵליוס ב״אודיסיאה״, אבל הוא כמובן לא שייך לעניין העתק-השמש, ובכל זאת נדמה שאיזו עדנה שבה אל העתק-השמש. 

 

*

בחדר המיוּן בבית-החולים אגף שוכבים ואגף מְהַלְּכִים, ואפשר לחשוב שהמְהַלְכִים בריאים יותר מן השוכבים ובכל זאת נדמה לי פתאֹם שהם המְהַלְּכִים בשְאוֹל, וכך הם קרובים אל המוות יותר מן השוכבים, וכך הם ברורים יותר מן השוכבים, תמונות עתיקוֹת דְּבֵקוֹת בהם, מיתוסים זורחים בהם. 

ואנחנו, המְהַלְּכִים במסדרונות אל המִרפאות, כבר יוצאים אל אור השמש, אל האנשים ואל הצמחים והאוויר תחת השמש.  

 

*

כשרֵעָיו של אודיסאוס הרגו את הפָּרוֹת של הֵליוס אל השמש הם בחרו במוות [אף על פי שגם הקריבו חלק מהפָּרוֹת כדי להציל עצמם], ולרגע חשבתי על אדם שבחר במוות כשאכל מעץ הדעת, אבל כמה רחוקים הדברים זה מזה, חשבתי, וגם חשבתי שבאכילת הפָּרוֹת של הַליוס היתה גם מין הריגַת יופי, והרי ״צאצאים להן אין, אך הן לעולם לא תגווענה. אֵלות אותן תרעינה, נימפות יפות-תלתלים, פאתוסה ולמפטיאה, אשר נאירה הנהדרת ילדתן להליוס-היפריון״. וכבר לא סרו מחשבותַי מההריגה של יופי, והיה נדמה לי שענייניהָ של האודיסיאה הם גם שמירה על היופי. 

 

*

 

גם המְחַזְּרִים הגאוותנים שוחטים בקר שאינו שלהם, ״הם השוחטים כל העת את עדרי צאנו הרבים ואת בקרו כבד-הצעד ועקום-הקרניים״, אבל עניינם אחר, והם, המחַזרים, כמין להקת-צַיִד, אבל כמו הרֵעִים של אודיסאוס הם הדמויות עטויוֹת הסיפור העתיק, הקיימות לעד בסיפור, וכשאני חוזרת אליהם עכשיו נדמה לי שקרֵבים גם המְהַלְּכִים עם זריחת המיתוסים עליהם. 

[הציטוטים מ״אודיסיאה״, הומרוס, תרגם אברהם ארואטי]

 

 

הספרים. התרגלתי לקרוא על ההתקפה

 

הסְפָרִים. התרגלתי לקרוא על ההתקפה ועל השיקוּם ב״Rembrandt’s Nightwatch The history of a painting״ [״מִשמר הלילה של רמברנדט, ההִסטוריה של ציוּר״] שנתן לי ידידנו ההולנדי, ואני חושבת עכשיו על מין גאווה שלו כשנתן לי את הספר הזה על הצייר הגדול בעולם ועל הצלַת ציוּר שלו, ואני חושבת עוד על השומר הזקן ב״Rijksmuseum״ שאמר לי הסתכלי היטב על ״An Old Woman Reading״ של רמברנדט, ומאז אני מסתכלת עליה בספרֵי האמנוּת, ומאז אני קוראת בספר על ״מִשמר הלילה״, והידיד הזה הלך לעולמו, ואני ממשיכה להסתכל ברפרודוקציות, ולפעמים אני חושבת שאולי טיציאן יצר מין אפשרויוֹת לציוּר של רמברנדט, ואחרי כן כמעט אין דומה לציוּר של רמברנדט. אולי כמו ידידי ההולנדי אני מרגישה מין גאווה, אולי על יכולֶת האמנוּת, ואני חושבת גם על גאוות השומר במוזיאון, שכנראה רצה שאֶראה את יכולֶת האמנוּת להראות את עומק הבשר והדם, כמעט את פרודוֹת החומֶר, וכנראה רצה גם שאֶראה את הִתעלוּת האמנוּת אל הרחוק מן הבשר והדם. 

[וכל השנים האלה מחשבותַי על האמנוּת והסִפרוּת, שהן מִתעלוֹת כעיקרים גדולים, כמו עיקרי טוב ורע, והדין והחסד, ועיקר היופי שאי אפשר להוכיח את קיומו.]

 

                                                     

יוֹמנסִפְרוּת 53. ״כי אז נשאלת השאלה

 

יוֹמנסִפְרוּת 53. ״כי אז נשאלת השאלה חובתו של מי היא ליתן את דעתו על נִשמתו, המתגלָה כאן אולי כבעלת-ייעוד, אבל על כל פנים גם כצפויה לסכנות״ [״יוסף ואֶחָיו״]. זוהי היצירה הסִפְרוּתִית היודעת גם על מכירת יוסף, ויודעת על עִניין ״יִשְמְעֵאלִים״, ״מִדְיָנִים״ ו״מְדָנִים״, והם כבר בהוויָה שלה, ומחשבותיהם על יוסף ואֶחָיו בהוויָה שלה, ודברֵי הישמעאלי, ״וכוח דמיוני אינו מתנכר לי בשעה שאני מניח ומצייר לעצמי את המקרה על דרך המהתלה, שהוא יהיה האדון ואתם עבדיו״, כאילו ידיעה מן המקרא, אבל זו כבר ידיעת הישמעאלי מן היצירה, וכן, ידיעתה ויופיָה של היצירה הסִפְרוּתִית הזאת תלויים גם במקרא, ובכל זאת הם שלה, והם עצומים. ״אבל דמיון מיתת הכוכב והאפילה וצלילת הבן למעמקים, שארץ תחתיות היתה לו למשכן, כלל בתוכו את דמיון הזריחה וחידוש המאור והתחיה. ובכך הצדיקה את עצמה תקוותו הטבעית של יוסף בחזקת אמונה. אין היא מוסבת על השיבה מן הבור אל החיים הקודמים, ואף על פי כן נוצח הבור באמצעותה...אכן קבלת הכסות המגואלת בדם על ידי יעקב פסחה ועברה אל מעבר לחיי הבן. אולם, לוא אך היה האב מאמין לפי התוחלת הקדמונית, או אז, חשב יוסף בבור הקבר, מתקבל היה ברצון דם גדי העיזים חלף דמו של הבן, כימי קדם.״ 

 

[הציטוטים מ״יוסף ואֶחָיו״, תומס מאן, עמ׳ 46, 388, 406, תרגם מרדכי אבי-שאול]

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 52. בימי עצב אני שבה

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 52. בימי עצב אני שבה אל ״יוסף ואֶחָיו״. הרי לא תכזיב היצירה הזאת. ונדמה שהיא קצת כמדרש אבל היא שונָה מאד מן המדרשים, ותכליתה היא תכלית הסִפְרוּת היפה [האמנוּת], ודינָהּ הוא דין הסִפרוּת, וסיבותיה הן סיבות הסִפרוּת, ואם הן נמשכות והולכות מסיבות המקרא עליהן להיות כבר סיבותיה שלה, ואסור לה להיות מין ״הרחבה״ של הכתוב במקרא, או כמין תוספת. ואִסּוּרֶיהָ הם אִסּוּרֵי הסִפרוּת.

וכשיעקב שולח בה, ביצירת הסִפרוּת הזאת, את יוסף לשאול לשלום אֶחָיו בעמק שְכֶם, ואומר ״האם בשלווה הם רועים בתחום העיר הבצורה אשר בה התרחשו פעם מעשים קשים, שזכורים הם...״ וכשיוסף אומר בה ״הנני״, יש לה כבר לא רק סיבת השליחה התנכ״ית, כמעט העלאה לעולה, אלא גם סיבתה שלה, ידיעת מחשבותיו של גיבורהּ יעקב על המעשים שהתרחשו בשכם, ועל הזיכרון, שהוא כבר גם זיכרון הסִפרוּת עצמה את עצמה. ואסון שליחת יוסף הוא כבר גם אסונה שלה.

ואולי ידיעת מחשבותיו אלו של גיבורהּ, יעקב, נמשכת והולכת מידיעתם של מדרשים, ובכל זאת, היא גם ידיעת היצירה הסִפרותית על מה שהיא עצמה כבר סיפרה וכבר דימתה לה בדמות יעקב ובדמות יוסף, בדִמיוֹנוֹתיה שלה. 

ואני שבה אליה גם בגלל הידיעה העצומה בה, שנדמה שאינה נבדלת מן היופי, ונִהיית גדוּלה סִפְרוּתִית.       

 

  

   

[הציטוט מ״יוסף ואֶחָיו״, תומס מאן, עמ 348, תרגם מרדכי אבי-שאול]