בַּציפיה לסוף המלחמה. עמוק כֹּה בזמן [יום ראשון, 27 ביולי 2014]
בציפיה לסוף המלחמה קריאה ב""אנקריאון על קֹטֶב העִצָּבוֹן". נדמה לי עכשיו שהשירה הזאת האומרת "האדם אמנם עמוק כֹּה בזמן" מראָה לי את ההִתעמעמוּת הקרֵבה של שְֹפַת "זמן צבאי" ו"זמן מדיני" של המלחמה, כי שֹפת "האדם אמנם עמוק כֹּה בזמן" מתארת את הכרַת יישוּת-העולם, מביעה ידיעה עצומה ואי-ידיעה עצומה, והיא כמעט היפוכה של שֹפת "זמן צבאי" ו"זמן מדיני" שאולי שואפת רק אל ידיעה.
ונדמה לי ששֹפת השירה הזאת כולה, שבה גם ההגעה אל קֹטֶב העִצָּבוֹן, נהיית עמוקה כֹּה בזמן, וכמובן השפה הזאת מכירה את "ארוּרה האדמה בעבורך, בעִצבון תאכלנה..." [בראשית], ואת הבחירה של אדם וחוה לאכול מעץ הדעת שהיא גם הבחירה בהכרַת המוות [כי ביום אכלך ממנו מוֹת תמוּת],
ונדמה לי שמִלים בה, כגון "הכפרים שבעולם מבושֹמים", "ושער רם פתוח אל הקֹטב...בשער זה מרננים הדָמים" , "והקיסר הוא גוף: נוגֵה דָמים ועייף" ואחרות כמו מביעות את עובדות הזמן כולו.
עכשיו, באמצע המלחמה, אפשר לכמוהַ אל הידיעה ששֹפת "זמן צבאי" ו"זמן מדיני" מנסָה להשיג, ואולי, בכל זאת, הכמיהה הזאת היא כבר גם הכמיהה לעמוק כֹּה בזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה