בציפיה לסוף המלחמה קריאה ב""אנקריאון על קֹטֶב העִצָּבוֹן". נדמה עכשיו שהשירה הזאת, האומרת "האדם אמנם עמוק כֹּה בזמן", מראָה את ההִתעמעמוּת הקרֵבה של שְֹפַת "זמן צבאי" ו"זמן מדיני" של המלחמה. כי שֹפת "האדם אמנם עמוק כֹּה בזמן" מתארת את הכרַת העולם העצום, את הכרַת יישוּת-העולם. בתיאור הזה שלה, של הכרת יישות-העולם, היא מציגה ידיעה עצומה ואי-ידיעה עצומה, והיא כמעט היפוכה של שֹפת "זמן צבאי" ו"זמן מדיני" שאולי יש בה השאיפה רק אל ידיעה.
שֹפת השירה הזאת כולה, שבה גם ההגעה אל קֹטֶב העִצבון נהיית עמוקה כֹּה בזמן, שומרת על הידיעה העצומה ועל אי-הידיעה העצומה.
כמובן השפה הזאת מכירה את "ארורה האדמה בעבורך, בעִצבון תאכלנה..." [בראשית], ואת הבחירה של אדם וחוה לאכול מעץ הדעת שהיא גם הבחירה בהכרַת המוות [כי ביום אכלך ממנו מות תמות], ובהגעתו של האדם אל קֹטֶב העִצבון נמצאת גם הכרת המוות, עם אותן ידיעה גדולה ואי-ידיעה גדולה.
ועוד דבר על השירה הזאת. בתוך אפשרויות ההבעה הרחבות שלה נהיות מִלים כגון "הכפרים שבעולם מבושֹמים", "ושער רם פתוח אל הקֹטב...בשער זה מרננים הדָמים" , "והקיסר הוא גוף: נוגֵה דָמים ועייף" ואחרות לכמו מביעות את עובדות הזמן כולו.
עכשיו, באמצע המלחמה, אפשר לכמוה אל הידיעה ששֹפת "זמן צבאי" ו"זמן מדיני" מנסָה להשיג, ואולי, בכל זאת, הכמיהה הזאת היא כבר גם הכמיהה לעמוק כֹּה בזמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה