על שתי שיחות קצרות [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

בתחילתן על אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק ובסופן על וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ, בתחילתן על מִלים שהן כמִלּוֹת שירה, שאין להבין לגמרי, ובכל זאת חשבנו שאֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק הוא אספר לחוק, והחוק הוא מחוץ לזמן, שופט את הזמן, הוא רעיון לא תלוי בדבר, אספר לו שיהוה אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, וישראל אמר הפסוק אומר שהאדם הוא בנו של אלֹהים, והבן כאן הוא עַם ישראל [וזה בהמשך הפסוק על ציוֹן], 

ולמה היום ילדתיך, כי בילדתיך יש מעבָר אל רגע מסוים, אל מציאוּת, ויום יכול להיות כל יום, ואלֹהים אומר לו כל רגע הוא עבר והווה ולא נצחי, אמר עוד ישראל, ויש בפסוק סיפור בזמן וגם החוק שהוא מחוץ לזמן.

[ואין כאן נֶצַח, אמר, ואילו הנצרוּת, שלקחה מכאן את ״בני״, הפכה את ״בני״ למוחלט.]

וחשבנו בסוף השיחה שאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ הוא אתנָה את הגויים להיות נחלתךָ. הגויים עצמם יהיו נחלתךָ. יהיו שלך. 

וישראל אמר בשפת המיתוס העם והארץ הם כדבר אחד, כמהוּת אחת, והמִלה גויים כאן מבטאת עַם וגם ארץ. וכך הגויים כאן נהיים חלק ממך, מעַם ישראל, כמעט אתה. 

והזכיר את הנער העמלקי המגיד שענה לדוד מִמַּחֲנֵה יִשְׂרָאֵל נִמְלָטְתִּי, וכך, עמלקים היו חלק מהצבא של ישראל. 

 

 

אֲסַפְּרָ֗ה אֶֽ֫ל חֹ֥ק יְֽקֹוָ֗ק אָמַ֮ר אֵלַ֥י בְּנִ֥י אַ֑תָּה אֲ֝נִ֗י הַיּ֥וֹם יְלִדְתִּֽיךָ: שְׁאַ֤ל מִמֶּ֗נִּי וְאֶתְּנָ֣ה ג֭וֹיִם נַחֲלָתֶ֑ךָ וַ֝אֲחֻזָּתְךָ֗ אַפְסֵי־אָֽרֶץ:(ט) תְּ֭רֹעֵם בְּשֵׁ֣בֶט בַּרְזֶ֑ל כִּכְלִ֖י יוֹצֵ֣ר תְּנַפְּצֵֽם 

 

 

                                                  

אין כאן תְּהִלָּה [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

 

וכל הגויים ומַלְכֵי ארץ אומרים נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ, ואלה מוסרות ועבותות של אלֹהים, ואלֹהים יִשחק וילעג להם, ואין כאן הִתגלוּת אלֹהים אלא דברֵי הכותב, ולכותב יש דימוי נמוך של הגויים, אבל גם יִשְׂחָ֑ק ויִלְעַג יכולים להַראות מין דימוי נמוך, של אלֹהים. 

וישראל אמר בשיחה שלנו שהדברים האלה מהדהדים את ״וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת״ שאמר אלהים כשירד לראות אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם, ויש כאן בהלה של אלֹהים, וישראל אמר בתשתית התנ״ך מי תלוי במי, בני האדם באלֹהים או אלֹהים בבני האדם, וכאן אלֹהים חושב שהמוסרות לא מצליחות לגבור עליהם, וראינו שגם ב״וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קָדְשִֽׁי״ אלֹהים לא גובר עליהם אלא בוחר מישהו אחר, וכל זה כמו אחרי שהבחירה בנֹחַ לא הצליחה ואלֹהים נאלץ לבחור באברהם, כשאברהם כבר התחיל ללכת, ואלהים הצטרף אליו בדרך, ודיברנו קצת על הבחירה הצנועה באברהם שנעמה לנו יותר מן הבחירה בנֹחַ שמצא חן ושהיה צדיק תמים. 

וכאן, אי הצלחה במוסרות על הגויים, ובחירה במלך על ציוֹן, ואין בזה פִתרון לבעיה שלו עם הגויים אלא הודאה בכישלון. ואין כאן תְּהִלָּה לאלֹהים. וזאת תחילת ספר תהִלים. 

 

[נְֽ֭נַתְּקָה אֶת־מֽוֹסְרוֹתֵ֑ימוֹ וְנַשְׁלִ֖יכָה מִמֶּ֣נּוּ עֲבֹתֵֽימוֹ:(ד) יוֹשֵׁ֣ב בַּשָּׁמַ֣יִם יִשְׂחָ֑ק אֲ֝דֹנָ֗י יִלְעַג־לָֽמוֹ:(ה) אָ֤ז יְדַבֵּ֣ר אֵלֵ֣ימוֹ בְאַפּ֑וֹ וּֽבַחֲרוֹנ֥וֹ יְבַהֲלֵֽמוֹ:(ו) וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קָדְשִֽׁי:]

 

 

[ההליכה של אברהם: בראשית יא: לא וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן, 

בראשית יב: א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-אַבְרָם, לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.  ]

 

נתון מזעזע

 

״באוגוסט גילה מהנדס המבנים הראשי של ברנהם, אברהם גוטליב, נתון מזעזע: הוא שכח לחַשֵּב את עומסֵי הרוח בבניינים הראשיים של היריד״ [השטן בעיר הלבנה]. ביומרתי חשבתי על ״ויעש אלהים את הרקיע, זו אחד מן המקראות שהרעיש בן זומא את העולם״ כשקראתי על הנתון המזעזע, כי דימיתי לי שבן זומא, שהרעיש את העולם כי אלהים נאלץ לעשות בעצמו את הרקיע, גם תיאר לו שבמעשה הרקיע היה פגם [שלא היה ב״יְהִי״],

וכך, חשבתי שהשִכְחָה של המהנדס אברהם גוטליב היא פגם שניתן לבני האדם ולמעשיהם, והם מזעזעים וסודקים ומרעידים בעולם, וכך, חשבתי גם על השִכְחָה האחרונה בהגנה על ישראל ועל שִכְחוֹת אחרות בעולם, ניתנות לבני האדם, מרעידות את העולם, וכמעט נאלצו מחשבותַי לחזור אל היריד בשיקגו ב-1893 שהאדריכל ברנהם תיאר לו שיהיה בראש ובראשונה אנדרטה לאדריכלוּת, ואל חזיוֹנוֹת האדריכלים ואל הסדקים וההִתמוטטויוֹת שהרעידו את מעשה הבניָה, ואל הדָּנִים את החזיונות האלו, ואל מה שנשאר. 

 

כשאני קוראת שוב בספר אני קוראת רק את הפרקים על האדריכלים ועל הבְּנִיָּה ונדמה לי שיש בהם צַעַר גדרוֹת האדריכלוּת וחזיונותיה, וצער פגמֵי הבְּנִיָּה, והצער על מות האדריכל רוט, ועל אדריכל הגנים אולמסטד שחלה ואושפז בבית החולים שאת הגן שלו תכנן הוא ושראה אז שהדבר שפָּגַם במרבית עבודותיו, בסנטרל פארק, בבילטמור, ביריד העולמי...חזר והופיע גם בגן של בית החולים, וכתב הם לא ביצעו את התכנית שלי, ונדמה לי שתיאורי מעשי הרצח של ה. ה. הולמס לא נוגעים בכל זה.   

 

 

״ביום שלישי 24 בפברואר 1891 התכנסו ברנהם, אולמסטד, האנט ושאר האדריכלים בחדר הספריה...כדי להציג שרטוטים של המבנים המרכזיים ביריד...

...מיהר לגשת לברנהם, ואחז בידיו. מעולם לא ציפיתי להיות נוכח ברגע שכזה, אמר, הסתכל מסביב ידידי הוָתיק, אינך מבין שזהו מפגש האמנים המפואר ביותר מאז המאה ה-15?״ 

[״השטן בעיר הלבנה״, אריק לארסון, עמ׳ 145, 146, 172, תרגם אור אלכסנדרוביץ׳, הוצאה לאור בבל]

 

בתמונות: האדריכלים [מתוך הספר]

וְ South facade of the Palace of Fine Arts, World's Columbian Exposition, Chicago.

                   האדריכלים

                                                     South facade of the Palace of Fine Arts, World's Columbian Exposition, Chicago.

 

לָמָּה רָגְשׁוּ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

דיברנו על השאלה ״לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם״, ואצל חז״ל השואל הוא אלֹהים, אמר ישראל. אלֹהים לא יודע למה הם עשו את זה. והוא מעמיד אותם כאן לדין, אמר, ספר תהִלים שואל על תוכֶן ובתוכן חיבת להיות בדיקת דין של מעשה, וכאן בדיקת דין של רָגְשוּ.  

וכשתהִלים דן דברים נקשר הפרק הזה ל״אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים״,  ואומר שהפרט והכלל לא מנותקים זה מזה והכלל כאן הוא הגויים, העמים, והדיבור על צדיק לא מנותק מדיבור על כלל העמים, שכאן יוצאים נגד אלֹהים ונגד הצדיק של אֹלהים [שבפרק א] 

וחשבנו ש״לְאֻמּים יֶהְגּוּ־רֽיק״ אומר לאומים יהגו את הרִיק. הם יודעים מהו רִיק. ויעמידו אותו נגד אלֹהים. כי הריק הוא הבסיס לקיוּם העולם, אמר ישראל, וכשהם הוגים רִיק הם נותנים לאדם אפשרות להתקיים, מחוץ לאלֹהים [אלֹהים המתגלה הוא לא הכֹּל]. 

וכך, גויים רָגְשוּ מפני שהם ראו דבר גדול, את הרִיק.

 

אחרי השיחה שלנו חשבתי עוד על רָגְשוּ [רָעֲשוּ, שָאֲנוּ, הָמוּ], ועל רֶגֶש [רַעַש, שאון, המון], ועל רִגשה [רַעַש, המיה, המון], מִלים בתהִלים, זמן רב לפני הבַָּעוֹת רִגְשוֹתֵינוּ  העכשוויים היקרים ללִבֵּנוּ. 

״תַּסְתִּירֵנִי מִסּוֹד מְרֵעִים מֵרִגְשַׁת פֹּעֲלֵי אָוֶן״, תהִלים סד ג, ורש״י פירש: שהם מתרגשים לבקש לי עלילות מות... 

״אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶש״, תהִלים נה, ורש״י פירש: ״... ברוב עם״, ואבן עזרא:״ ברגש - בחבורה אחת״.

 

]תהִלים: לָ֭מָּה רָגְשׁ֣וּ גוֹיִ֑ם וּ֝לְאֻמִּ֗ים יֶהְגּוּ־רִֽיק]

 

 

                                                   

יִסרוהו כִּלְיוֹתָיו [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

  

 

כי אם בתורת ה' חפצו, כי ידעתיו למען אשר יְצַוֶּה, ובתורתו יהגה, במדרש על אברהם, כי המדרש שואל איך אברהם למד את התורה, רב לא היה לו ומהיכן למד את התורה, ומהיכן למד להיות צדיק שבתורתו יהגה יומם ולילה והרי לא היתה לאברהם תורה, 

ויש פה שאלה גדולה על ספר בראשית, אמר ישראל בשיחה שלנו, כי אם מטרת האדם לקיים מצווֹת למה צריך את ספר בראשית שבו רק שלוש מצוות [פרו ורבו...], ויוצא מן השאלה שלא צריך רב כדי ללמוד תורה, ולא מישהו שילמד אותך, ואז המדרש אומר ממִלות תהִלים יסרוני כליותַי שיש קשר בין המִדּוֹת שיש באדם ובין התורה, כי כשהכליות מייסרות אותו יש לו תורה. 

המדרש אומר התורה היא דבר נלמד מתוכך, ובלי התגלוּת, ובכל זאת הקב״ה זימן לו. מתוכו. כי זה הפשט של צֶלֶם אלהים. אלהים זימן לו את צַלְמוֹ. וזאת קריאת תיגר על כל ההתפתחות שנעשתה על ידי הרבנים, אמר עוד.

 

 

בראשית רבה: ״כי אם בתורת ה' חפצו, כי ידעתיו למען אשר יצוה, ובתורתו יהגה אר"ש אב לא למדו ורב לא היה לו, ומהיכן למד את התורה, אלא זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה, הה"ד (תהלים טז) אברך את ה' אשר יעצני אף לילות יסרוני כליותי, (שם /תהלים/״

 

בראשית: ״כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַ֩עַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ יְהֹוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט״ [על אברהם]

 

״...וּשְׁמָהּ קְטוּרָה״ [שיחות על תהלים עם ישראל פיבקו]

 

״...וּשְׁמָהּ קְטוּרָה״ [שיחות על תהִלים עם ישראל פיבקו]

 

כי המדרש הזה מסתכל בתהליכים של תולָדות בבראשית, בדרכי היווצרות העם, אמר ישראל, והוא אומר עצת רשעים זה דור הפַּלָּגָה ואברהם לא הלך בעצת דור הפלגה שהוא  כאן כרשעים, ומהי רִשעותם, שלא היתה להם נַחַת מן העולם. ובבראשית לא ברור למה הם עשו את המגדל אבל ברורה תגובת אלהים, אמר, אלהים הבין אז את כוחו של האדם היכול לעמוד מולו. וזה נקרא כאן רֶשַע. 

ובדרך חטאים לא עמד, אלו אנשי סדום, ולמה המדרש מעלה שאלה על למה אברהם היה עלול ללכת בדרך אנשי סדום, האם המדרש חושב שיש באנשי סדום משהו שאברהם נזקק לו. כי מאנשי סדום, מלוט, יצא מואב שממנו יצא דוד המלך. 

ואחרי כן המדרש אומר שאבימלך זה מושב לצים, ובעצם המדרש שואל למה הסיפור על אבימלך נמצא בתנ״ך, והוא נמצא על פי המדרש כי אברהם כמעט רוצה לשבת במושב לצים, כי הוא רוצה להיות בארצו של אבימלך ב״הנה ארצי לפניך״, בארץ שבה הוא רימה. המדרש אומר אברהם כמעט רצה ללכת בדרך רשעים, ובדרך חטאים, ולשבת במושב לצים. 

 

וכל המדרש הזה מתחיל בפסוק ״וַיֹּ֧סֶף אַבְרָהָ֛ם וַיִּקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה וּשְׁמָ֥הּ קְטוּרָֽה״, ובני קטורה ואברהם היו זִמְרָן, יׇקְשָׁ֔ן, מְדָ֖ן, מִדְיָ֑ן, יִשְׁבָּ֖ק וְשֽׁוּחַ, לא היו בני העם שיצא מאברהם [מאוחר יותר מדיָן התחתן במשה, בעם הזה]. 

 

בראשית רבה (וילנא) פרשה סא סימן א (פרשת חיי שרה)

א [כה, א] ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה, כתיב (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך וגו' אשר לא הלך בעצת רשעים, זה דור הפלגה, ובדרך חטאים לא עמד, אלו אנשי סדום, שנאמר (בראשית יג) ואנשי סדום רעים וחטאים, ובמושב לצים לא ישב זה אבימלך שנאמר (שם /בראשית/ כ) הנה ארצי לפניך וגו',

 

״ מכיון שלא הלך בעצת רשעים כמי שהלך בעצת צדיקים״ [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

הפעם זה ברור. הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים לא הלך בעֲצַת צדיקים. הוא רק כמי שהלך בעֲצַת צדיקים. ומהי עצת צדיקים, לא ברורה, לא בהירה, ובתהִלים נכתב רק עֲצַת רְשָׁעִים ואין ערעוּר שם על עצת רשעים, וכאילו הרְשָׁעִים ברורים והצדיקים לא ברורים. והפעם כשצחקנו היה נדמה לי שהצחוק פֵּרֵש את המדרש. 

 

[בשיחה על ״עַל־כֵּ֤ן לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט״, אמר ישראל שאיפת הצדיקים היא לעמוד במשפט, וחשבתי כמה נעלָמָה ממני הצדיקוּת. ואחרי כן חשבתי על מין רצון אחר, שלי, בזמן המלחמה, לדון את מחשבותַי.  

 

משהו בסרט ״איינשטיין ואדינגטון״ על הרצון של אחותו של אדינגטון לעזור לגרמנים הסובלים בסוף מלחמת העולם הראשונה, הזכיר לי שוב כמה חומקת הידיעה על צדיקוּת, על מהי צדיקוּת. מחוץ לסרט, קָרְבוּ מלחמת העולם השנייה והשואה.]

 

 

[תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה ט

אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים מכיון שלא הלך בעצת רשעים כמי שהלך בעצת צדיקים]

 

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 47 ״האלף-בית של הקריאה״, עזרא פאונד.

״...אם אתה רוצה ללמוד משהו על ציור אתה הולך ל״גלריה הלאומית״ או ל״סלון קארה״ או ל...ומתבונן בציורים. על כל קורא של ספרים על אודות אמנוּת 1000 אנשים הולכים להתבונן בציורים עצמם. תודה לאל!״, כתב עזרא פאונד. 

כך הקוראים את הסִפרוּת עצמה, את השירה עצמה, ובכל זאת אני קוראת את הספר הזה שלו, האם בגלל בדידוּת הידיעה שלי [על סִפרוּת, על ציוּר], האם הידיעה היחידה מבקשת את הדוֹמים לה, את הידיעוֹת היחידוֹת האחרות, והרי אסור לו לָעולם לאַבֵּד את הידיעוֹת היחידוֹת כשהיא עצמה תגווע.

אני קוראת אצלו על ידיעתוֹ יחידתוֹ של משורר, בדברֵי משורר על השירה, ואני חוזרת לקרוא על ידיעותיהם יחידותיהם של אמנים מצוינים על אמנוּת. 

״אני מתעניין בדברים שמעלים על הדעת את העולם יותר מאשר בדברים שמעלים על הדעת את האישיוּת״, אמר ג׳ספר ג׳ונס בשיחה על האמנוּת שלו עם דייויד סילווסטר. 

״...עד שמשהו אומר משהו. אם דבר אינו אומר, אני לא רושם״, אמר יוזף בויס בשיחה על הרישוּם עם זימן. 

נדמה לי שאני מבינה היטב את הידיעות היחידוֹת האלה. הן חשובות כל כך. הן לא אובדות.      

 

[״...אם אתם רוצים ללמוד את אמנוּת הרומן, קִראו את הטובים ביותר שתוכלו למצוא. את כל מה שאני יודע על הנושא למדתי מקריאה בספרים הבאים: קורות טום ג׳ונס...״ 

הציטוטים מ״האלף-בית של הקריאה״, עזרא פאונד, הוצאת דחק, עמ׳ 24, 97, תרגם יהודה ויזן.] 

 

 

                                                 

 

 

 

 

 

 

                                       

רפרודוקציות של רישומים

 

רפרודוקציוֹת של רישוּמים 

סֵפֶר האמנוּת הזה, ״רישומים איטלקיים מהמאה ה-15 עד המאה ה-19״, אהוב עלי כל כך, רק רפרודוקציוֹת של הרישוּמים בו, לא הם עצמם, אבל הן מזכירות לי כל השנים את הרישוּמים עצמם, ונזקקתי להן כל השנים, כאילו היתה בהן דמותו הגדולה של הרישוּם, כאילו הוצגו יחידות בעולם, כמעט יודעות שהרישומים עצמם נוצרו יחידים, כמעט שומרות את כיסופיהם ואת רושמָם כל הימים והשנים, בספר. 

ואני חוזרת אליהן מרפרודוקציוֹת-האינטרנט ונדמה לי שהן רוטטוֹת בדפי הספר, כמו רעיון ורושֶם של רעיון על נייר הספר, כדבר נאחז בנייר ורוֹחֵף-כמעט-נעלם מעליו, כמו הרישוּמים. 

 

והרפרודוקציה הזאת של הרישוּם של טיציאן כמעט מראָה לי את הקַו של טיציאן,  וכמה הוא רחוק מן הקַו הטהור הכמעט-מדעי של ליאונרדו דה וינצ׳י, והוא כשואף אל הבעַת הגופני, המלא, כמעט אל עומקֵי הבשר והדם, ומזכיר לי את פנייַת כמה מציוּרֵי טיציאן אל העתיד, כמעט אל רמברנדט. 

 

 

[בתמונה מהספר: רפרודוקציה של רישום של טיציאן]

 

 

 

                                                  

                                       

                                         

Andy Warhol. Campbell’s Soup Cans. 

funding provided by  

Andy Warhol. Camp

אל עונג ספרֵי האמנות

 

עונֶג סִפְרֵי האמנוּת 

קראתי באתר של  rijksmuseumשהשומרים במוזיאון נהגו במאה האחרונה לסַיֵּר עם כלב לצִדם, ושחברת הכלב הנאמנה סיפקה עוד עינַיִם שאפשרו לשומרים להֵרגע מעט ואולי גם נתנה להם רגע להעריץ את ״משמר הלילה״, והיה נדמה לי שבצילוּם הישן של הציוּר ושל השומר והכלב היתה דמוּת הילדה כעיקר האור, וכך הלכתי לקרוא שוב על ״משמר הלילה״ ועל ההתקפה עליו בספר שנתנו לי ידידַי ההולנדים לפני שנים, וכך חשבתי איזה תענוג יהיה לי בשִיבָה אל סִפְרֵי האמנוּת הישנים. 

בפרק ״הסַכִּין והאור החדש״ קראתי שוב על ההתקפה על הציוּר ב1975 ועל קריאת השומר ״לך אחורה מן השטיח הזה בבקשה, אדוני״ רגע לפני ההתקפה ועל הנערה שצעקה כשראתה את הסכין, וקרוב אלי היה הספר הישן, ונהירוֹת היו התמונות בשחור-לבן של יצירוֹת האמנוּת, כאילו הראו את הרעיון העירוֹם של היצירוֹת. 

וב״The Art of Rembrandt״ (Optimum Books) קראתי עוד על דמות הילדה ב״מִשמר הלילה״, ״ילדה קטנה אלגנטית בשמלה צהובה רקומה עם צִפּוֹר מתה תלויה ממותניהָ״, ושוב היה נדמה לי שהיא בת דמותה של סַסקיה, ושוב נעצבתי בגלל מוֹת סַסקיה. 

 

הצילום של משמר הלילה, השומר והכלב.

                                                

לא יהיו במשפט [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

  

עַל־כֵּן לֹא־יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

ומהו הַמִּשְפָּט, הוא כבר ידוע כאן [ואין צורך לומר מהו], ושאלנו על לֹא־יָקֻמוּ, וישראל אמר לא יעמדו במשפט, כלומר לא יהיו במשפט, והאם הפסוק אומר שאלֹהים לא ישפוט את הרשעים, לא יִתֵּן לרשעים לעמוד מולו, ובפסוק אחר כך ״כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭קֹוָק דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד״, יודע דרך צדיקים ולא יודע דרך רשעים. הרשעים הם חלק מדרך המציאוּת, שאין לאלֹהים מה לעשות בהם. 

ומה שכר הצדיקים, רק שאלֹהים יודע אותם, והכותב לא יודע מה אלֹהים רוצה ביחס לצדיקים. תהִלים הוא כבר לא חלק מן הנבואה [שיש בה התגלות אלהים]. 

וחזרנו אל עניין המשפט, כי כתוב עַל־כֵּ֤ן, כי אם הרשעים נִדָּפִים ברוח [כַּמֹּץ] הם לא יכולים לעמוד במשפט, וישראל אמר אם כך שאיפת הצדיקים היא לעמוד במשפט, לזכות במכלול מעשיהם לעמוד כצדיקים, ואילו מכלול הרָשָע הוא מכלול התנועה שלו בעולם, עִם הרוח. הוא היותר טבעי לעולם.   

 

[תהלים א: לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ:(ה) עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:(ו) כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭קֹוָק דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד:[

 

בראשית יח:... חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט]

 

 

בתור לחיסוּן הבוקר

 

במרפאה בבוקר בתור לחיסוּן הבוקר חשבתי שהחיסון הוא כמין חיקוּי-זיוּף של תשוּבַת הדברים, הוא כמין הופעַת הדומֶה לדבר לפני הדבר עצמו, ושוב חשבתי על הצורֶך בחיקויים ובדומים ועל הדוֹמִים החוזרים שָבים בסִפרוּת [באמנוּת], ועל הצורֶך הכמעט נוגע ללב, הטועֶה, לראות בזיכרוֹנוֹת שלנו מין תשוּבַת דברים. 

 

October 21, 2021  

 

יוֹמנסִפְרוּת 11 אֵמילי סיניקו. מֵהִתְהַלֵּךְ בארץ. 

כמעט לא מפליאה הופעַת אמילי סיניקו [״מקרה מצַעֵר״] ב״יוּליסס״, כי ידועה חזרתן של דמויוֹת בתוך הסִפרוּת, אבל חשבתי פתאם ש״יוליסס״ הוא קצת כמו השָֹּטָן בספר איוב שבא מִשֻּׁט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ, ושנדמה שאין מי שרואֶה בארץ יותר ממה שהוא רואה [רואֶה גם בשביל אלֹהים] ואין עוד מי שאומר עוֹר בעד עוֹר על ״אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע״, כי ההִתהלכוּת הגדולה של ״יוליסס״ ויכולת ראיית הארץ שלו דומות קצת לאלו של השָֹּטָן, וכש״יוליסס״ מראֶה את אמילי סיניקו הוא כבא משוט ומהתהלכוּת בארץ, שבה ראה גם את אמילי סיניקו. אחד הדברים שראה.

ואף על פי שהופעתה ב״יוליסס״ היא כמין משחק, היא אחד ממראוֹת ההִתהלכוּת בארץ, שיוכל לומר עליהם את דבריו. גם עוֹר בעד עוֹר.

האם מופרז תיאוּר ״יוליסס״ כדומה לשטן שבספר איוב. נדמה לי שההפרזה עצמה מתאימה ל״יוליסס״.  

 

״על איזו שאלה רב-הברתית שלא ממין העניין השיב האורח בתשובה שלילית חד-הברתית? 

האם הכיר את הגב׳ אמילי סיניקו המנוחה, שנהרגה בתאונה בתחנת הרכבת של סידני-פארֵייד ב-14 לאוקטובר 1903״. [יוליסס, איתקה, ג׳יימס ג׳ויס. תרגמה יעל רנן]

״...חקירה בעניין גופתה של מרת אֵמילי סיניקו, בת ארכעים ושלוש, שנהרגה אמש בתחנת סידני-פרֵיד״ [מקרה מצַעֵר, דאבלינאים, ג׳יימס ג׳ויס. מאנגלית אברהם יבין]

איוב ב: ״ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, אֵי מִזֶּה תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר, מִשֻּׁט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב--כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים, וְסָר מֵרָע; וְעֹדֶנּוּ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתוֹ, וַתְּסִיתֵנִי בוֹ לְבַלְּעוֹ חִנָּם. ד וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה, וַיֹּאמַר: עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ--יִתֵּן, בְּעַד נַפְשׁוֹ... ״

 

 

יום רביעי ערב חג הסוכות

 

ערב סוכות

חַג וחָגָּא לא נִפרדים כאילו נאהבים ונעימים כאילו בחייהם ובמותם כמו כורַח היוָלדוּת הקרובים, וכאילו כורַח היוָלדוּת שֶבֶר ואֵימָה ופחד, ומלחמה ושדות אפרסקים נשרפים, ומִנהרות קרובות, ועֲמָקִים עמוקים בזמן, כאילו כורַח חייהם בזמן, וחיֵינו בזמן. 

 

רש״י כתב ״חָגָּא - לשון שֶבֶר ואֵימה ופחד לשון יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר...״, והמשכתי לחשוב על כפילוּת הג׳ בחָגָּא ועל חַג [וגם על חָגָּא המאוחר כחג של נוכרים]. והוא הוסיף את ״חַגְוֵי הַסֶּלַע״. שֶבֶר וסֵתֶר. ורציתי את הסֵתֶר.   

 

 

בסוף ״החוף הגורלי״. רוברט יוּז כתב שחצי האי טסמן הוכה בקללת סדום שרבצה עליו זה שנים רבות. תחילה היתה רעידת אדמה, אחר כך ב1897 שריפת יערות שכילתה את יישוב העונשין. ״אינכם צריכים אלא ללכת לצוקי הבזלת השחורים התוחמים את חצי האי טסמן, לזחול בשיחים אל שוליהם הבלתי-מגודרים, ולהתבונן מטה אל היריעה הרחבה הקמוטה והמתנוצצת של הים הכולא אותנו״. רוברט יוּז כמעט תיאר גורל, או כמעט תיאר מעשה אלוהי.  

 

[החוף הגורלי, רוברט יוּז, דביר, מאנגלית: עדי גינצבורג הירש.]

 

                                                       

 

*

זה היה יום אחר. ב-2022.

 

זה היה יום אחר. ב-2022. כתבתי אז על מסכת יוֹמָא. 

עכשיו, השֵם שִבעה באוקטובר כמעט משכיח את השם האחר ב-2023, שִמחת תורה. השכם בשִמחת תורה דימיתי לי שירי הטילים נועד להזכיר לנו את מלחמת יום כיפור בעוד יום חג. היה לי דמיוֹן מוגבל. 

ומטרידה אותי פתאֹם המִלה חַג שיש לה חֲבֵרָה-אוֹיֶבֶת, חגָא.

 

 

Naomi Wallach

October 7, 2022   

 

ביום הכיפורים ״ירושלים״ של סלמה לגרלף במקום מסכת יוֹמָא. ובכל זאת, הצורֶך הברור של עמידַת יְפִי המִשְנָה מול יְפִי הרומן.

היציאה בסוף יום הכיפורים אל רֵיחַ הבשר הנִצְלֶה באוויר הרחוב נהיית דומה קצת ליציאה של נֹחַ מן התֵּבָה אל ״וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹח...״. ההגעה המהירה כל כך.

אחרי כן, בכל זאת אני קוראת קצת במסכת יומא. ״שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בוֹ פְּסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ...״.

אפילו רק בשביל ההתחלה הזאת, אני חושבת, ואני ממשיכה לקרוא, ואני לא רוצה להבין לגמרי את כל היופי, ואני לא שואלת לגמרי מהו היופי של ״הֶילֵּנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ״ בתוך מסכת יומא, קצת כמו שאני לא שואלת לגמרי מהו היופי של הרומן.

*

דניאל שלח לי היום הגדרות מִלּוֹן חדשות שלו. ובהן, 

אילץ: גרם שלא יוכלו שלא

הבין: ידע שאולי דבר נכון כי אולי דבר אחר נכון 

אויב: מישהו שמרע לנו ואנחנו מרעים לו

 

כמו לא-חיים [שיחות על תְּהִלִּים עם ישראל פיבקו]

 

כתבתי בימֵי אסון ורָעָה ומלחמה ומחלה אנחנו מתחילים לקרוא בתְהִלִּים ונדמה לי שאבין משהו מן הימים, ועכשיו נמשכים ימֵי אסון ורָעָה ומלחמה ומחלה, ונדמה לנו שקוֹרֵס הפסוק ״כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְקֹוָ֗ק חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה״ כי אי אפשר להגות יומם ולילה וזה מנוגד ל״בְּתוֹרַ֥ת יְקֹוָ֗ק חֶ֫פְצ֥וֹ״ כי חפצו הוא דבר לא נגמר, לא מוחלט כמו והגית בו יומם ולילה, ואין בו הכרַת התורה ואילו בפסוק ״אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב״ ישנה הכרַת הלצים והחטאים והרשעים, ובעצם, אומר ישראל, תהלים יעסוק בצד הנפשי של המאמין, ואילו כאן סתמיוּת של התורה. 

ואנחנו חושבים שהדימוי כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם רחוק מחיֵי אדם, מוטעה, וכמו ביהגֶה יומם ולילה יש כאן תיאור מופרז וגם נִשחק בקַלּוּת. וזה דומה ל״וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל״, עָלֶה שאין לו הִשתנוּת בזמן, כמו לא-חיים. 

וכל הפרק הזה בעצם מעמיד את לימוד התורה ואת הצדיק כמגוחכים, אומר ישראל, והשיא הוא בהשוואת הרשעים למוץ, המוץ החיוני לגרעין, ולמה נאמר לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים, הרי אין בפסוקים לפני כן צדיקים והאיש לא מוגדר כצדיק, והרשעים כאן מול האיש ולא מול צדיקים, והם היודעים לתת עצות והם בפסוק הזה כַּמֹּץ, המֹץ המחזיק את הגרעין, כמעט כהחזקַת הפרי, וזאת החזקת עיקר העולם. כך, הרשעים מחזיקים את העולם. 

[אחרי כן אצטרך עוד לשאול למה ספר תהִלים מתחיל בפרק הזה.]

 

]תהלים א: א) אַ֥שְֽׁרֵי־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר׀ לֹ֥א הָלַךְ֘ בַּעֲצַ֪ת רְשָׁ֫עִ֥ים וּבְדֶ֣רֶךְ חַ֭טָּאִים לֹ֥א עָמָ֑ד וּבְמוֹשַׁ֥ב לֵ֝צִ֗ים לֹ֣א יָשָֽׁב:(ב) כִּ֤י אִ֥ם בְּתוֹרַ֥ת יְקֹוָ֗ק חֶ֫פְצ֥וֹ וּֽבְתוֹרָת֥וֹ יֶהְגֶּ֗ה יוֹמָ֥ם וָלָֽיְלָה:(ג) וְֽהָיָ֗ה כְּעֵץ֘ שָׁת֪וּל עַֽל־(פַּלְגֵ֫י מָ֥יִם אֲשֶׁ֤ר פִּרְי֨וֹ׀ יִתֵּ֬ן בְּעִתּ֗וֹ וְעָלֵ֥הוּ לֹֽא־יִבּ֑וֹל וְכֹ֖ל אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה יַצְלִֽיחַ:(ד) לֹא־כֵ֥ן הָרְשָׁעִ֑ים כִּ֥י אִם־כַּ֝מֹּ֗ץ אֲֽשֶׁר־תִּדְּפֶ֥נּוּ רֽוּחַ:(ה) עַל־כֵּ֤ן׀ לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט וְ֝חַטָּאִ֗ים בַּעֲדַ֥ת צַדִּיקִֽים:(ו) כִּֽי־יוֹדֵ֣עַ יְ֭קֹוָק דֶּ֣רֶךְ צַדִּיקִ֑ים וְדֶ֖רֶךְ רְשָׁעִ֣ים תֹּאבֵֽד:[

יום ב 24 ספטמבר 2024 מלחמה.

 

יום שני 

טילים נורים אל עמק יזרעאל. עמק מולדתי.

מַרְאוֹת דִמְיוֹנִיִּים של שֹדות רוסיים מִתערבים בצערִי כשאני מדברת עם ר׳ על ״מלחמה ושלום״. 

מראוֹת בְּדוּיים מִתערבים. הנסיך אנדרֵי פצוע בשדה, יופיוֹ, יְפִי השדה והשמַיִם. כמה קרוב היופי הזה אל הצער. 

 

אני מבקשת לי מנוח כשאני קוראת על עשבים ופרחים ב״גן זרעי החרדל״. רישוּם הנרקיס קרוב כל כך, אבל אסור לי להתקרב אליו מִדי. הוא יצַעֵר אותי. 

[״הנִצְחִיִּים של המַיִם״, נכתב לידו. אני מדמה לי את משמעוּת המִלים.]

 

יום שלישי 

לקראת סוף ״החוף הגורלי״. אני רואה מראוֹת דִמיוניים של אדמַת אוסטרליה היום מונחת על שִכבת הגיהנוֹם. שֹדות זרועים, שְֹדוֹת החופש, זיכרונות הצמחים במפרץ בּוֹטַנִי מְכַפְּרִים.   

 

״אין בנמצא טיול או מסע שהוא חדגוני יותר מן המסע בנוף האוסטרלי... אי אפשר לקשור בו כל זיכרון מן העבר. עיניך אינן זוכות לעולם להתענג על ׳איי החורבות המאפירים׳ של מבצר עתיק ונאה כלשהו...הדמיון קופא על שמריו...״ כתב מחפש הזהב ג׳ון שרר על הרִיק ההיסטורי של הנוף האוסטרלי כשלושים שנה קודם לחגיגת המאה. הוא כנראה לא תיאר לו את היווצרוּת זיכרון שִכבת הגיהנוֹם שאנגליה יצרה שם. 

[הציטוט מ״החוף הגורלי״, רוברט יוּז, דביר, מאנגלית: עדי גינצבורג הירש. 

התמונה מ״גן זרעי החרדל״.]