הפעם זה ברור. הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים לא הלך בעֲצַת צדיקים. הוא רק כמי שהלך בעֲצַת צדיקים. ומהי עצת צדיקים, לא ברורה, לא בהירה, ובתהִלים נכתב רק עֲצַת רְשָׁעִים ואין ערעוּר שם על עצת רשעים, וכאילו הרְשָׁעִים ברורים והצדיקים לא ברורים. והפעם כשצחקנו היה נדמה לי שהצחוק פֵּרֵש את המדרש.
[בשיחה על ״עַל־כֵּ֤ן לֹא־יָקֻ֣מוּ רְ֭שָׁעִים בַּמִּשְׁפָּ֑ט״, אמר ישראל שאיפת הצדיקים היא לעמוד במשפט, וחשבתי כמה נעלָמָה ממני הצדיקוּת. ואחרי כן חשבתי על מין רצון אחר, שלי, בזמן המלחמה, לדון את מחשבותַי.
משהו בסרט ״איינשטיין ואדינגטון״ על הרצון של אחותו של אדינגטון לעזור לגרמנים הסובלים בסוף מלחמת העולם הראשונה, הזכיר לי שוב כמה חומקת הידיעה על צדיקוּת, על מהי צדיקוּת. מחוץ לסרט, קָרְבוּ מלחמת העולם השנייה והשואה.]
[תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה ט
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים מכיון שלא הלך בעצת רשעים כמי שהלך בעצת צדיקים]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה