אני רואה את הצפוי מדַי לקראת סוף ״תַת-עולם״, ״פיצוץ אחרי פיצוץ נשלפים בהקשת מקש...״, ״...כשהם מתפוצצים על גבי המסך״, ״פוטנציאל של הפיכת אוכלוסיות שלמות לשלדים...״, כאילו הכרח היה ל״תת-עולם״ עניין הפצצה האטומית וכמו עוד חזיון בהתאחדות המִלים והמסך ומראות הפצצות, כשלא היה לו הכרח.
אני לא זוכרת אם ראיתי את זה בקריאה לפני שנים.
חזרַת ההֶפָּרִין, שהגיע מאמריקה ב 1946 והִציל את חיי אִמי, היתה כמעט הכרח בתוך הזמן הארוך. כמעט ברַכּוּת היתה תשוּבתו, אלַי, לא כגילוּי, כמעט כמובן מאליו בעומֶק הרפואה ובעומק הזמן.
דיברתי היום עם ר׳ על מין הִתערבבוּת תולדותינו ותולדות המדע והרפואה.
בחלוֹמוֹת תכנית טלוויזיה דומֶה תצלוּם דיוקנו של הרופא-הרוקח הרוצח שהגיע לשיקגו בזמן הקמת היריד העולמי ב 1886 וכינה את עצמו ד"ר ה' ה' הולמס לקלסתרון של המרטש מלונדון, כאילו ידיעה גדולה שלהם, וכאילו אינם יודעים כמה גדולים מהם היו חלומות הארכיטקטורה בעיר הלבנה של היריד אז, חלומות העבר והעתיד.
דבר אחר, כמה רצויה יכולה להיות המחשבה שמעשֵֹי הרֶצַח עם הסכינים הם מעשֵי רגע, לא כמעשֵֹי הרַצְחָנִים, אבל הרי ישָנָה כל כך ידיעַת הרצח שהרוצחים שומרים בלִבּם.
[התמונה מ״השטן בעיר הלבנה״, אריק לארסון, מאנגלית אור אלכסנדרוביץ׳, הוצאת בבל]
[תת-עולם. דון דלילו. מאנגלית דוד שחם. כנרת, זמורה-ביתן]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה