הגַּן מֵגֵן על עצמו, ועלַי

הגַּן מֵגֵן על עצמו, ונדמה שקַל לו להגֵן על עצמו, והרי הוא מקום שהוא לא רק מקום אלא גם תמוּנה של מקום המבדילה אותו מהטבע ומפורענויותָיו, כי היא השואפת אל הנשֹגב ולא אל הארץ ואל טִבְעָהּ, וכמין דמוּת-הטבע שיש בה היא ככל הדמויוֹת של התמונות, בִּתּוֹ של הרעיון ולא בִתו של הטבע. 

ואני בגַּן, והוא מֵגֵן גם עלַי כשאני מדמה לי שאוכל להתהלך במָקום ובתמונה של מקום. והרי אני רואה בו יחדיו את צמחי הטבע ואת רעיונוֹ המתרחק. 

ואני חושבת שוב על גַּן בעֵדֶן, נִבדל מן הארץ שהוציאה דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ, ויש בו כמין דמוּת העֵצים שהוציאה הארץ, ויש בו צורֶך התמונה, צורך התמונה בתוך הארץ. ונדמה לי שהֵגֵן על עצמו מפני הארץ. 

 

[ונדמה לי שהגַּן בעֵדֶן הֵגֵן גם על אלֹהים כשהתהלך בו.]  

 

 

[בראשית א: וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה-פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ-בוֹ

 

בראשית ב: ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.  ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים, מִן-הָאֲדָמָה, כָּל-עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה, וְטוֹב לְמַאֲכָל--וְעֵץ הַחַיִּים, בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ, הַדַּעַת טוֹב וָרָע.]

 

 

                                                    

הצורֶך בבָּרָא אֹתוֹ וביָצַר [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

  

 

 

הוא גם צורֶך המופשט והמוחשי, צורֶך הצֶלֶם ועָפָר מן האדמה, ״וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ״ ו״וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה״, והוא גם בדברֵי התלמוד, ״שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם״. אבל ״הכל ברא״ ו״יוצר האדם״ ביחד כאן, אמר ישראל בשיחה הנמשכת, ואמר יש בזה הדהוד של ״יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע; אֲנִי יְהוָה, עֹשֶׂה כָל-אֵלֶּה״ [ישעיהו מה], ויוצר האדם מהדהד את יוצר אור, יֵש מיֵש, ובעולם יצירה יש דמיון, מחשבה והתחלת עשייה בין מופשט ומוחשי, בתוך המערכת של כוחות מנוגדים, בקצה האחד המוחשי והשני נוגע לא נוגע בו והוא המופשט.

וכך, יוצֵר האדם כאן, יֵש מיֵש, הוא היחוּד של האדם לעומת שהכֹּל ברא, האדם כאן הוא מיוצר ולא מאידיאה, הוא בתוך גבולות המציאוּת. ויש בו גם ממד של עמידה מעֵבר למוחשי, כי יש בו גם בצַלְמוֹ. 

ועוד דיברנו על הוספַת ״ברוך אתה יהוה אלֹהינו מלך העולם״ בטכס הנישואים, שיש בו עמידה של האדם מול האל, וב״ברוך אתה״ אתה הנוכח, הברכה מכריחה את אלֹהים להיות נוכח בטכס [בָּרוּך, כמו נדרים, משתף את אלֹהים בברכה], והטכס הוא כדי להנכיח את אלֹהים. 

והטכס הפריד בין דברי התלמוד ובין ״בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם״, כי בצֶלֶם אלֹהים מנוגד ליוצר האדם, וכי יוצר הוא לא בורא, אמר ישראל, ודיברנו עוד על יָצַר [את האָדָם] בְּצַלְמוֹ שבדברי התלמוד,שהוא לא כמו וַיִּבְרָא [אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם] בְּצַלְמוֹ, הדבר המופשט הנכפֶה עלינו כמו בעולם הדמיון שאיננו יכולים לעשות בו דבר. רק אלֹהים יכול. והוא יכול להתהלך בעולם דרך צַלְמוֹ.

[והטכס, יש לו הכרח להיות בתוך המציאוּת.]

 

 

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵ-ינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵ-ינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ, וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, יוֹצֵר הָאָדָם

 

 

תלמוד, כתובות: שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם ואשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך אתה ה' יוצר האדם

 

 בראשית א :כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ:  זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם. 

בראשית ב : ז וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.  ח וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים, גַּן-בְּעֵדֶן--מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם, אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

 

 

״גָּלָה מן העולם״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

על ״שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ״ אמר ישראל, בהמשך השיחות בקיץ הזה, שהבְּרִיאָה מוצגת  כ״לִכְבוֹדוֹ״, בטכס החתונה, כי יש כאן המשך התולדות [עם עניין הנשים המותרות והאסורות, כדי שצִיר ההִסטוריה ילך בדרך נאותה], ויש לשאול אם המשפחה הנוצרת כאן תמשיך את כבודו של אלֹהים, הבורא. ודיברנו על ״ברא״ בארמית שהוא הוציא, וכך, הדבר שברא עומד מולו, ובישעיהו ״...וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה״, אלֹהים הוציא הכֹּל לעמוד מולו, גם את הרע, ובמשפחה הנוצרת יהיה גם הרע, כמו מה שהוא ברא. וזה לכבודו, דרך הטוב ודרך הרע. 

ודיברנו עוד על לכבודו, על כובֶד שיהיה על אלֹהים, כמו כובד של עצמו על עצמו. ומהעולם שברא הוא מבין את כובדו, את המשקל שלו. 

ובמעבר מ״שהכל ברא לכבודו״ אל ״יוצר האדם״ דיברנו עוד על הכבוד, התלוי בעולם. וישראל אמר הרב יהודא ליאון אשכנזי [מניטו] אמר אלֹהים יצא מן העולם בשבת, גָלָה מן העולם. ומן הגלות הוא מתגעגע למקום שממנו גלה. וב״שהכל ברא לכבודו״ נוצרת השוואה בין אלֹהים גלה מהעולם וישראל גלו מארצם, ודרך גלות ישראל אנחנו מבינים את גלות אלֹהים מן העולם. בה תלוי הטיעון על גלות אלֹהים מהעולם. ובעצם, הגלות מהעולם היא המכבדת את אלֹהים שנמצא בגלות, היא המעניקה לו את הכובד. 

והמשכנו אל ״יוצר האדם״, יֵש מיֵש, ושונֶה מ״בורא״, בורא ממה שאנחנו לא יודעים מהו. 

[ועל ״כדת משה וישראל״ אמר ישראל זה על גבול השערוריה, ואמר שמשה קיבל תורה ולא דת, ודת לראשונה בדתֵי המלך במגלת אסתר, חוקי המלך, ו״כדת משה וישראל״ הוא כיציר גלות בארצות שיש בהן מלך, כאילו טכס מטעם המדינה בגלות. יציר כלאיים, כאיבר מדולדל, ומצמצם את עניין הקדוּשה בטכס.]

 

 

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵ-ינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵ-ינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר הָאָדָם.

אני רואה גם את הצפוי מדי לקראת סוף ״תת עולם

אני רואה את הצפוי מדַי לקראת סוף ״תַת-עולם״, ״פיצוץ אחרי פיצוץ נשלפים בהקשת מקש...״, ״...כשהם מתפוצצים על גבי המסך״, ״פוטנציאל של הפיכת אוכלוסיות שלמות לשלדים...״, כאילו הכרח היה ל״תת-עולם״ עניין הפצצה האטומית וכמו עוד חזיון בהתאחדות המִלים והמסך ומראות הפצצות, כשלא היה לו הכרח. 

אני לא זוכרת אם ראיתי את זה בקריאה לפני שנים. 

 

חזרַת ההֶפָּרִין, שהגיע מאמריקה ב 1946 והִציל את חיי אִמי, היתה כמעט הכרח בתוך הזמן הארוך. כמעט ברַכּוּת היתה תשוּבתו, אלַי, לא כגילוּי, כמעט כמובן מאליו בעומֶק הרפואה ובעומק הזמן. 

דיברתי היום עם ר׳ על מין הִתערבבוּת תולדותינו ותולדות המדע והרפואה. 

 

בחלוֹמוֹת תכנית טלוויזיה דומֶה תצלוּם דיוקנו של הרופא-הרוקח הרוצח שהגיע לשיקגו בזמן הקמת היריד העולמי ב 1886 וכינה את עצמו ד"ר ה' ה' הולמס לקלסתרון של המרטש מלונדון, כאילו ידיעה גדולה שלהם, וכאילו אינם יודעים כמה גדולים מהם היו חלומות הארכיטקטורה בעיר הלבנה של היריד אז, חלומות העבר והעתיד. 

 

דבר אחר, כמה רצויה יכולה להיות המחשבה שמעשֵֹי הרֶצַח עם הסכינים הם מעשֵי רגע, לא כמעשֵֹי הרַצְחָנִים, אבל הרי ישָנָה כל כך ידיעַת הרצח שהרוצחים שומרים בלִבּם. 

 

 

[התמונה מ״השטן בעיר הלבנה״, אריק לארסון, מאנגלית אור אלכסנדרוביץ׳, הוצאת בבל] 

[תת-עולם. דון דלילו. מאנגלית דוד שחם. כנרת, זמורה-ביתן]

 

                                                        

 

וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא [שיחות עם ישראל פיבקו]

 

משהו לא ברור במושג כשר, קצת כמו בטהרה וטומאה, אמר ישראל כשדיברנו על ״...בטבעת, לפני עֵדים כשרים״, ובתנ״ך, משהו מטקס נישואים אצל לָבָן, והרי כשיעקב אמר למה רימיתני אמר לבן על מנהג המקום, לֹא-יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, ואחרי כן וַיֶּאֱהַב גַּם-אֶת-רָחֵל מִלֵּאָה, גם, ועֵדים אצל לבן הם נציגי המציאוּת, הצריכים לדעת על לא ייעשה כן במקומנו, והם גם הרואים שיעקב הלך מרצונו לטקס עם לאה, וכל זה מתחיל בסוגיה של מפגש יעקב ורחל כשאמר לְרָחֵל כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, דְּבַר שקר, והמדרש אמר אמרה לו אבי רמאי ויש לי אחות גדולה ממני. אמר לה אם לרמאוּת אחי אביה הוא, וכך כל עניין הנישוּאים כאן עוסק ברמאוּת. וכן, כשאמר הָבָה אֶת-אִשְׁתִּי ולא אמר את רחל, כבר ידע את מנהג המקום, ובעצם, כל מי שהיו שם, יודעֵי לא ייעשה כן במקומנו, הם עֵדים כשרים.

וגם בעֵדים כשרים יש עניין הרמאוּת, אמר ישראל, כי יש ספק במה שיהיה, ובכל נישואים יש עניין של רמאות, והכתובה, הסכם שאפשר להפר, אומרת שיש ספק, שיש רמאות. 

ודיברנו על הרי את מקודשת לי בטבעת זו. והרי הטבעת, המגדירה כאן את הקדוּשה, היא המצמצמת אותה. היא התשלום של החוזה. היא משתלבת ב״מקודשת לי״ שיש בו מטרת הנישואים כדבר שמעבר לטבע, מעבר למציאוּת הטבעית, אבל היא במציאוּת, מצמצמת אל המציאוּת. לא שואפת אל הנצח.

והיא קצת כְּפִיָה, קצת כמו כלא, אבל כשהיא סמל העולם הטבעי המוחלט, היא מראה את הממד הטבעי של העולם. והיא דומה כך לַחוזה, בניגוד בין מקודשת, ההוצאה מהטבע, הבידוד מהטבע, ובינָה, המראָה את הטבע. 

 

[כ״ט:י״ב

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא. אמרה ליה אבי רמאי ויש לי אחות גדולה ממני. אמר לה אם לרמאות אחי אביה הוא. ואם לצדק בן רבקה הוא.]

 

[לפני עדים כשרים...]

                                                    

 .] .

דיברנו על בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ (עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין [שיחות עם ישראל פיבקו],

 

על מְקַדֵּשׁ מתוך מעשיהם שלהם, על ידי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין שלהם, לא מכוחו שלו [לא כמו ״וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ״, כשאלֹהים הפך אותם לקדושים מכוחו שלו], ויכול לקַדש את עמו רק אם הם עושים קִדּוּשִׁין, תלוי בזה שבני אדם יקַדשו, אמר ישראל. והתולָדות, התולָדות של עם ישראל, תלויות בקידושין שלהם. 

ועל חֻפָּה, שהיא מחַפָּה על הנמצאים תחתיה, היא השמַיִם שלהם שמסתירים את השמַיִם, ויש בזה גבול, ויש בזה כיסוּי, וכיסוי הוא כמו כַּפָּרָה [לכפר, לכסות], וכמו שהכפרה אינה מתקנת את החֵטא אלא מכסה אותו, הכיסוי כאן אינו מתקן דבר שלא יהיה לו תיקון, בנישוּאים. כי יהיה בנישואים דבר שאין לו תיקון. וזאת סיבת החופה. היא מכַסה מהקדוּשה. כי הקדוּשה במציאוּת לא יכולה להיות שלמה. 

 

 

 

[בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ אֶת הָאֲרוּסוֹת וְהִתִּיר לָנוּ אֶת הַנְּשׁוּאוֹת (לָנוּ) עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ (עַמּוֹ) יִשְׂרָאֵל (עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין]

 

[שמות יט: ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ]

 

 

יוֹמנסִפְרוּת 29 שוב ״תת עולם״

בחזרתי אל ״תת-עולם״ אני חושבת על ״חֶזיוֹנוֹת אמריקאיים״ של רוברט יוּז על חזיונות האמנוּת האמריקאית, חזיונות האמנות של ״הארץ המובטחת״ הגדולה, כמין מַתָּת הארץ, חסד הארץ הגדולה, ועל חזיונות ״רֶגטיים״ של דוקטורוב שכמו מאירים על "והוא מן הכְּשֵרים שבדורו ומן המקולקלים שבו כאחד״ של היינריך פון קלייסט באור הזמן הגדול.

 

חֶזיון המונית הניו-יורקית הצהובה בַמדבר כחזיונוֹת אמנוּת הפופ האמריקאית, הזוֹהֵר על פני כל מה שהוא לא היא, תיאוּרֵי דברים רבים כל כך, כאילו רוצים להיות דומים לארץ בריבויָם, ומִלּוֹת החֶזיוֹנוֹת האחרים הזוהרות מדי פעם, מזכירים לי את צורֶך הזֹהַר בַּסִפרוּת, ואני נזכרת גם שהספר הזה כולו כאילו שייך לארץ היכולה לשאת את הזוהֵר והמִתקלקל. וכשאני קוראת בו עוד אני חושבת שהוא זהיר מציורֵי הנופים הגדולים החֶזיוניים של אמריקה [״הדסון ריבר סקול״] השואפים גם אל חסד כמעט אלוהִי, והוא לא שואף אל חסד השמים אלא אל הארץ. ובכל זאת הוא לא זהיר מאד. הוא כמעט מייחס למחשבות בני האדם ולרעיונותיהם ולתנועותיהם, ולהתעלוּתם, ולקִלקוּלם את מידות הארץ והשמַיִם. 

 

 

״בתא השידור של הרדיו מדברים על ההמון. משהו כמו שלושים וחמישה אלף, ואיך מחשבים את זה. כאשר אתה חושב על מירקם ההיסטוריה של הקבוצות ועל הנאמנוּת והריגשה של האוהדים...״ [עמ׳ 13]

״...זה היה בבירור, טקסי ניו-יורקי, לא בגדר האפשר, אבל אמִתי, צהוב מחלמון הביצה...״ [עמ׳ 68]

״זה רצח מפורסם מפני שהוא נמצא בקלטת, ומפני שהרוצח עשה את זה פעמים רבות, ומפני שהפשע צולם בידי ילדה... 

...זה מאלף. לראות אדם נורה למוות בזמן שהוא נוהג לתומו ביום שמש...״ [עמ׳ 170] 

״חסרי מִלים לנוכח הולדתם של כוח והדף שנחטפו מתוך גדולת הטבע עצמו, או איך מכופפים בני אדם את השמים לשיטותיהם״ [עמ׳501]

[תת-עולם. דון דלילו. מאנגלית דוד שחם. כנרת, זמורה-ביתן]

 

                                                                             

                                                                        

תומס מורן

                                                              

חֶסֶד הוּא...״ [שיחות עם ישראל פיבקו]

למה צריך לברך את אלֹהים על שציווה על העֲרָיוֹת ולמה חֶסֶד באיסור ״יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְרָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא—וְנִכְרְתוּ...״, ושאלנו על אהבת אח ואחות, מותרת ואסורה, גבוהה ומסוכנת. ודיברנו על קלקול התולָדות בגילוי עריות, שהוא ההליכה אחורה בתולָדות, ועל קִרבת אח ואחות, שהיא הגדולה ביותר [הדומים ביותר זה לזה], והחסד כאן, בָּאיסור לראות את העריות, הוא בראִייה, אמר ישראל, ויש אצל אח ואחות הגבוה ביותר והמסוכן ביותר, והוא החסד. והציווי על אח ואחות הוא לא יִנתן להם החסד הגדול. 

וכאילו אחרת מאד אצל חז״ל, ״שצִוה אדם הראשון לגמול חסד את בנו, ואסרהּ לו והתירהּ לקין כדי שיבנה העולם; והיינו דכתיב (ויקרא כ יז) 'את אחותו בת אביו חסד הוא': מה שהתרתי לקין - חסד גמלתי עמו" (רש"י שם״, חסד עשה המקום לבנות עולמו ממנו כשהרשה אדם לקין לשאת את אחותו. כי אין אפשרות אחרת, וזה רק באח ואחות, כי הם מייצגים את המציאוּת ואת ההמשך שלה עכשיו. ובכל זאת, ישְנָה פה גם הקִרבה המיוחדת שלהם, והקִרבה המיוחדת שלהם כמעט מבקשת את גילוי העריות, ומסוכנת. והסכנה היא בחסד המוחלט, שכמו כל דבר מוחלט לא מאפשר את ראִיית המידות השונות, את המדרגות, אמר ישראל, ואסור שיהיה מוחלט בעולם, גם אהבה מוחלטת, ויש בזה הִתקרבוּת אל איסוּר השאיפה אל האינסוף, כי היא יכולה לבטל את העולם, שהוא סופי.

 

[בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדַּשְׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת,]

 

 

[ויקרא כ :יז וְאִישׁ אֲשֶׁר-יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ בַּת-אָבִיו אוֹ בַת-אִמּוֹ וְרָאָה אֶת-עֶרְוָתָהּ וְהִיא-תִרְאֶה אֶת-עֶרְוָתוֹ, חֶסֶד הוּא--וְנִכְרְתוּ, לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם; עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה, עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא.  ]