״האופניים של דה וינצ׳י״ של גאי דאבנפורט, סיפוּר קָצָר-מפורק פוסטמודרני, יכול להַראוֹת בהַרְאיית-בָּזָק את קיצוניוּת הפירוּק ואת הופעַת השָלֵם. כמעט את נִשְמַת השָלֵם. והוא יכול להַראות בהַרְאיית-הבָּזָק הזאת, בגילוי המהיר הזה [תכונתו המיוחדת של הסיפוּר הקצר המפורק שלא ניתנה לרומן המפורק, הארוך], איך הפירוק, לכאורה בניגוד לשאיפתו, גם מוכיח את לכידוּת הסיפור הקצר, שהוא גוף אחד, ברור, עַז ככוכב קטן במסלולו.
״על החומה הגדולה, עשרת אלפים לי אורכה...אמר ריצ׳רד ניקסון: נראה לי שצריך להגיד שזאת חומה גדולה״
״בשמאלו צייר מערבולת עשבים כסופה, את החן עצמו צייר, את השלמות, עלים יפים ושבירים שכל עוצמתו של אלֹהים מפעמת בהם...״
״יש פרחים בעשב ופרחים על שמלתה, וכפתורים לאורך שמלתה...״
״היושב ראש מאו חייך והתרווח בכורסתו הנוחה. אה, אמר, העולם.״
כל אשליותיו של הסיפוּר מהבהבות, מבזיקות, במהירות הגילוי.
[הציטוטים מתוך ״האופניים של דה וינצ׳י״. תרגמה סמדר מילוא. מה הסיפור שלך, הוצאת עם עובד]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה