שוב ״שלוש שָנִים״ ועוד סיפוּרים של צ׳כוב. שוב הצורֶך בסיפוּר-המעשה. כמעט כמו צורך בחיים שלמים. עדיין בלי ערעוּר. עדיין יציבוּת תיאוּר חיי הדמויות ועלילותיהן, תיאור חיי בְּדָיָה שלמים. ואורֶך הרוח ואמוּנַת הרוח בכל זה. ונעימוּת האמונה.
וכמובן עומקֵי התיאוּר גם בגלל מין יושֶר של יוצרם, לא לפגום בהם בהפרזת חשיבותו שלו וצערו על אי-קיומו שלו בתוכם.
ואיזו מחשבה תוֹעָה על נינה שחלתה ומתה ועל בת הנסיך מארוסיה שחלתה ומתה בסיפוּרים האלה משכה אותי בתעייתה אל מין מחשבה על הֱיוֹת הסִפרוּת [האמנוּת], דומה קצת לקורבן, הניסיון להתקרב אל הלא-ידוע, אף על פי ששתי המחשבות כלל לא קשורות זו בזו. והרי ניסיון ההִתקרבוּת אל הלא-ידוע הוא מטִבְעָהּ של הסִפרוּת [האמנוּת], בכל דמויותיה, עלילותיה, תאריה. בכל אשליותיה.
ובכל זאת, באותה תעייה דימיתי לי שאשליוֹת המחלות והמיתוֹת של הסִפרוּת עוזרות לה יותר מן האחרות בה להתקרב אל הלא-ידוע. כאילו היו צל מוות.
[״הדבר היה ביום סתיו אפל אחר הצהרים, בבית הנסיכים פריקלונסקי. הנסיכה הישישה ובת-הנסיך מארוסיה...״ התחלת ״פריחה שנתאחרה״. אנטון צ׳כוב. תרגמה מרוסית נילי מירסקי. עם עובד.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה